גבולות נוקשים לשחרור שליט

הקמפיין הציבורי לשחרור שליט שטחי עד חסר אחריות. לשחרר? הלוואי. לא בכל מחיר

הקריאה לשחרורו של גלעד שליט, בין אם זו ההפגנה שהתקיימה ביום שישי האחרון מול משרד הביטחון, שלט החוצות העצום שבפינת דרך בגין ורחוב אבן גבירול, או ההתארגנויות השונות בפייסבוק, לוקה לדעתי בשטחיות, בלתי מחושבת וקרובה מאד להיות חסרת אחריות.

אני יודע שאני מסתכן באש מכל הכיוונים באומרי את הדברים, והנה למרות זאת אומר: אלה הקוראים לשחרר את גלעד שליט "בכל מחיר", שדורשים להמשיך את הלחימה בעזה עד לשחרורו, עושים זאת, לדעתי, בלי מחשבה רציונאלית, כוללת, וערכית באמת, וגישתם היא כזו שמחפשת אפקט לשם האפקט.

זה לא עניין של רצון טוב

קל לקרוא לשחרורו של גלעד שליט - שהרי מי בתוכנו אינו רוצה בכך בכל מאודו? ואולם בעצם הקריאה, בניסוחה זה, מובלעת ההנחה ששחרורו הוא עניין של רצון טוב של הממשלה וכי ההנהגה בעצם אינה רוצה די בהחזרתו.

זו הנחה מופרכת בעליל, שכן גם אם היינו מייחסים לממשלת ישראל רק מניעים ציניים היא הייתה מעוניינת לשחררו בכל מחיר, יקר ככל שיהיה. לו הייתה עושה זאת הייתה זוכה ללא ספק בתמיכה עממית נלהבת, לפחות בטווח המיידי ועל אחת כמה וכמה לקראת הבחירות לכנסת.

הממשלה נדרשת לעמוד בלחצי התקשורת, בלחץ בני המשפחה (שלה כמובן זכות מלאה לדרוש לעשות הכול כדי לשחרר את בנה) ובלחצו של אותו ציבור שתפיסת עולמו השטחית, מתמצה בעצלנות ערכית, ו-וותרנות חסרת גבולות, העטופה בהסברים "נאורים", "מכובסים", וחסרי כיוון או תוחלת.

"אל תתנו לאדישות להרוג אותם", "לא מסיימים את המבצע בלי גלעד", הן קריאות של מי שבחרו בדרך הקלה. אין מדינה העושה למען פידיון שבוייה מאמצים גדולים מאלה שעושה ישראל. ברור שמשרד הביטחון עושה הכול כדי לשחרר את שליט, ואם לא הצליח עד כה, סימן הוא שהמחיר, כנראה, גבוה מדי.

התקדימים

בעסקת ג'יבריל, קבענו תקדים מסוכן לחילופי שבויים, שהמשיך עד מלחמת לבנון השנייה, כשישראל שחררה את המחבל סמיר קונטאר, ועוד ארבעה שבויים לבנונים והחזירה 199 גופות ובתמורה קיבלה את גופותיהם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב.

ב"פרשת טננבויים" שחררה ישראל מאות אסירים ביטחוניים תמורת איש מפוקפק אחד וגופותיהם של שלושת חטופי הר דב. דווקא עכשיו אפשר לשנות את הדימוי שלנו ככאלה שמוכנים לעשות הכל למען פדיון שבויים, ובכך להפחית במידה משמעותית חטיפות עתידיות.

אהוד ברק צדק

אסור להסכים למבצע "יצירתי" של סיירת מטכ"ל, או של השייטת, שכמעט בוודאות ייגמר באובדן חיים מיותר. הכישלון הכואב של המבצע לשחרורו של נחשון וקסמן זכרו לברכה, שהיה פשוט בהרבה מזה שהיה עשוי להביא לשחרורו של שליט, די בו כדי ללמד שיש גבול למחיר.

עם כל הצער והכאב, יש גבול, ואי אפשר להסכים לכל דבר. צדק אהוד ברק כשאמר שהקריאות וההפגנות לשחרורו של שליט רק מעלות את מחירו.

גלעד הוא קודם כל "הילד" של הוריו בלבד, שעם גיוסו הופקע מרשות הוריו וכמו כל חייל, הוא עלול להיהרג, להיפצע או ליפול בשבי במהלך שירותו הצבאי, כפי שלצערנו אכן קרה. אך למרות המצב הטרגי שאליו נקלע שליט, יש לקבוע גבולות ברורים ונוקשים לשחרורו.
אם נרקמת עסקה לשחרורו שמשמעותה שחרורם של מאות מחבלים רוצחים שיחזרו להרוג אזרחים וחיילים רבים, אז אין לה הצדקה.

אני יודע שקשה מאד לשמוע עמדה כזו כמו שקשה להביע אותה בפומבי, אך אני סבור שגם עתה, ובעיקר עתה יש לבטא אותה.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988