ואני הייתי ברוס

שלשום בערב הוא השתתף בראשון משרשרת טקסי ההכתרה של הנשיא ה-44 של ארצות-הברית. מבין כל הידוענים, מוזיקאים ואחרים, שחוגגים את ברק אובמה ושתמכו בו במירוץ לנשיאות, זה שמכונה "הבוס" נתן את שעות העבודה ואת מספר המיילים הגדול ביותר בקרבת המתמודד. ברוס ספרינגסטין לא רק ביקש להצביע למענו, אלא גם התמיד לצאת, להתייצב וללוות את אובמה בעצרות ובכינוסים. להיות שם בפועל, בשטח, לצד וליד.

כמו בשיריו, שמרבים לעסוק בחלקים היומיומיים, האפורים והעמלניים של מערכות יחסים, וכמו בדימויו כגדול כוכבי המוזיקה של הצווארון הכחול שקמו באמריקה, כך ספרינגסטין ביטא ומימש את תמיכתו באובמה לא רק במילים ולא רק במדיה, אלא בעיקר בכיכרות לאורכה ולרוחבה של ארצות-הברית. טוב, לפחות בחלקים הצפוניים והמזרחיים שלה.

שרירים והרהורים

בשנה שעברה השבועון טיים בחר בו כאחד מ-100 האנשים המשפיעים בעולם, ובשבוע הבא ספרינגסטין ישיק אלבום חדש, "עובד על חלום", ששיר הנושא שלו הושמע לראשונה באחת מעצרות אובמה. אלבום שנכתב והוקלט במהירות יחסית לסטנדרטים של הבוס.

יש לו מפיק כמעט צמוד בעשור האחרון, ברנדן אובריאן, ויש לו את ה"אי סטריט", להקה כמעט צמודה שמלבד הפסקה בשנות ה-90 הולכת איתו קרוב ל-40 שנה. ומשהו בספונטניות של כתיבה, הקלטה ושחרור זריזים, מלמד על רוח השירים ועל רוחו הפנימית של האיש שיחגוג בסתיו הבא יום הולדת 60.

זו פעם ראשונה שדמותו המחויכת מופיעה על עטיפת אלבום כשהיא מאוירת, ולמרות שאין באיור קומיות, דומה שלא במקרה הוא מעיד על הומור. וזו פעם ראשונה שבה נשבר דפוס עבודה עקבי של הבוס עוד מימי ג'ימי קרטר בבית הלבן, ובו אחרי כל אלבום גרנדיוזי הגיע פרויקט אינטימי, אחרי הפקות לאצטדיונים התבטא ספרינגסטין סגפן ונזירי יותר, אחרי השרירים הוא חשף גם הרהורים. לא שהייתה לו בעיה לשלב בין נפח למוח, בין אירועים המוניים למסרים אישיים ועתירי פרטים, אבל האלבום החדש קרוב ברוחו לקודמו, "קסם" מלפני שנתיים, ושניהם שונים מקטלוג העבר שלו. הם פתחו פרק חדש של ברוס כספרינגסטין קל יותר, שאוהב ועושה פופ למבוגרים. אמן שלקראת העשור השביעי בחייו מגלף שכבה נוספת של חומר, ומציג עצמו בגרסה רזה, קלילה, ולבטח אופטימית מתמיד.

סמכותיות וביטחון

"לעבוד על החלום" נפתח באגדה של שמונה דקות על גיבור מימי המערב הפרוע שמזכירה במקצת את סאגות הנעורים העירוניים שספרינגסטין שורר בראשית שנות ה-70. ויש בו שיר אהבה לקופאית בסופרמרקט שממשיך רומן מאוחר של הבוס עם הביץ'-בויז שתועד בסערה באלבום הקודם, ויש בו שירי גיטרות חשמליות אנרגטיים וגם רצועות אקוסטיות מעודנות.

גם תזמורי מיתר עשירים וגם, ואולי בעיקר, את לקט הלחנים הכי מרוממים שספרינגסטין הוציא מזה שנים. מרוממים במובן של מצב רוח טוב, לאו דווקא במובן של טובים או קליטים או להיטיים. לא בטוח ש"לעבוד..." נמנה עם תקליטיו הטובים, מבחינת רמת ואיכות שיריה זו אינה אסופה נשגבת של האיש. אבל היא דוגמה מצוינת ואף מדבקת לאלבום שהשלם בו גדול מסך חלקיו.

דומה שהאנרגיות של ספרינגסטין, הנשוי בשנית והאב לשלושה, סיפקו לא רק מעט רוח גבית מאחורי הנשיא הטרי, אלא גם הרבה להט שמקרין ומעתיר השראה על מאזיניו. דני פדריצ'י, הקלידן הוותיק וחבר מנוער של ספרינגסטין, נפטר מסרטן בשנה שעברה והאלבום כולל את הקלטותיו האחרונות, אבל "לעבוד", ונורא לומר זאת בהקשר הטרגי של אובדן חבר לחיים, מתרענן הפקתית בפרידה ממנעד צלילי שלם שהיה תפוס ושמור אצל ספרינגסטין לאורגנים מאד מזוהים שאפיינו אותו תמיד.

היעדרם מאפשר לעיבודים החדשים להתאוורר, להתרווח, ולקלוט לתוכם עושר חדש של אפשרויות.

דומה שנוסף למסע הפוליטי-חברתי בחברת אובמה, ספרינגסטין עבר לאחרונה מסע יצירתי מעורר עם מפיקו אובריאן. לפני שבע שנים באלבומם המשותף הראשון, the rising שנוצר בהשראת אסון מגדלי התאומים, נדמה שאובריאן הסתפק בסיוע לעדכון הצליל של ספרינגסטין לאלף הנוכחי. באלבום הזה הושלם מהלך של עיצוב צלילי חדש למי שכה מזוהה עם רוק אמריקני עממי.

והכוונה בעממי היא למלוא מובניה החיוביים של המילה - רוק שקשוב באופן מלומד ומעמיק למסורות עממיות, ושירים שמתארים את השורשים ולפעמים גם את הפסגות המקוות של אמריקה הפרברית. בשני האלבומים האחרונים אובריאן סייע לזמר הרוק הוותיק לעטוף עצמו בצליל לא פחות דינמי וסוחף אבל גם, כאמור, פתוח יותר לגוונים ולהפתעות.

התוצאה הכי משמחת מהשינוי נשמעת בערוצי השירה של ספרינגסטין. כמו שמורו ורבו ועמיתו בוב דילן המקשיש גילה בעשורים האחרונים סוג של יבבה מתפקעת מרגש שלא נכחה קודם לכן בקולו, כך ספרינגסטין כזמר-מבצע מתגלה בשני תקליטיו האחרונים באור חדש, אבל בכיוון כמעט הפוך מזה של דילן. הוא נטען כעת בסמכותיות ובביטחון שבאים בתנופה אך לא בהכרח זקוקים לזעקה. יש לו גבריות ותשוקה שלא נדרשות ללחש מלא אוויר או לוורידי צוואר מתנפחים כדי לדבר על ואל האישה שגיבורי שיריו מתאווים לה. לטעמי אלו הגשותיו הקוליות הכי מרשימות מאז אלבום המופת האפלולי "נברסקה" מ-1982.

תחייה מחודשת

לפני שבועיים זכה ספרינגסטין ב"גלובוס הזהב" על שיר הנושא שתרם לסרטו של מיקי רורק, "המתאגרף", שמצורף לאלבום הטרי. להבדיל מרורק, שכוכבו נעלם לשנים ארוכות יותר מכפי שדרך ושחווה כעת קאמבק מבורך, ספרינגסטין לא עצר, לא נעלם, ותמיד היה שם. היו לו שנות שפל יצירתי לא פשוטות במרבית שנות ה-90, בהן כנראה תועל נפשית יותר לחיק משפחתו ופחות למערכת יחסיו עם מאזיניו. אבל הוא תמיד עבד, הקפיד על רציפות בהופעות, ובחמש השנים האחרונות תר בעולם עם להקתו כמעט בקצב שבו חרשו את ארה"ב בשנות ה-20 לחייהם. ונדמה שחלק מהתחייה המחודשת של הבוס החלה לנבוע ולהיטען גם ממאזיניו החדשים. בשנות ה-70 וה-80 השפיע על המוני יוצרי רוק בעולם ונודע לשמצה כחלק מהכוכבים המזוהים עם הבומבסטיות של "רוק האצטדיונים". אבל מאז קמו דורות חדשים של יוצרי רוק משמעותיים, כמו רייג' אגיינסט דה משין המאד פוליטיים שביצעו שיר שלו, ודה קילרז המאד פופיים שהצביעו עליו כמקור השראה עיקרי באלבומם הקודם.

המורשת של ספרינגסטין מעוגנת כעת איתנה מתמיד ברוק האמריקני. האמן שלפני 25 שנים נאלץ לשגר את פרקליטיו על מנת שימנעו מרונלד רייגן להשתמש ב"נולד בארה"ב" במסע הבחירות השני שלו, המוזיקאי שתמך נמרצות גם במסע הכושל של ג'ון קרי לבית הלבן לפני ארבע שנים, רואה היום את האיש שלו מאייש את המשרה הכי חשובה בעולם. תקווה כלל עולמית? באלבום החדש של ספרינגסטין האופטימיות, אכן, כמעט קוסמית. *