העליון קיבל את ערעור סקאל דיוטי פרי ופטר אותה מתשלום פיצוי בגין שלטי פרסום בנתב"ג

מדובר בשלטי פרסום שהציבה החברה על הקירות החיצוניים ועל חלונות הראווה של חנויותיה בנתב"ג ; השופט אליעזר ריבלין קבע כי סקאל לא הפרה בכך את הבלעדיות לפרסום של חברת רג'יקום איירפורט 2000

עד לא מזמן לא דילגו הנוסעים לחו"ל, אשר ביקשו לרכוש לעצמם, בזול, מוצרי חשמל ואלקטרוניקה, על ביקור ממושך בחנויות "סקאל דיוטי פרי" שבנמל התעופה בן-גוריון. עתה עשה סגן נשיא בית המשפט העליון, השופט אליעזר ריבלין, לכך שיציאתה של סקאל מהדיוטי פרי תהיה "חלקה" מן הצפוי. הוא עשה כן בבטלו פסק-דין של שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, יוסף שפירא, אשר חייב את סקאל בתשלום פיצויים בשיעור העולה, כיום, על 3 מיליון שקל.

משך שנים מוכרת רשות שדות התעופה את הבלעדיות בזכויות הפרסום ברחבי נמלי התעופה בישראל לחברות, העוסקות בכך. בעבר היתה זו "נור שירותי פרסומת בע"מ", אשר החזיקה בבלעדיות, ומשזו נכנסה לפירוק, באה בנעליה "רג'יקום איירפורט 2000 (1998) בע"מ". זכותה זו תמה בסוף שנת 2000. על-פי הסכם ההרשאה, אשר בגדרו הוענקה זכות הבלעדיות האמורה, היתה לרגי'קום זכות בלעדית לניצול הפוטנציאל, הגלום בפרסומת בשדות התעופה והמסופים בישראל. זכותה זו התפרשה על-פני כל מקום, עליו מוצב מתקן או אמצעי פרסומת, ובלבד שזה אושר, לצורך כך, על-ידי רשות שדות התעופה.

באותה התקופה, היתה סקאל דיוטי פרי, כאמור, בעלת הזיכיון להפעלת חנויות בנתב"ג. במהלך תקופה זו היא פרסמה את חנויותיה ואת המוצרים, שנמכרו בהן, באמצעות שלטי פרסומת, שנתלו על הקירות החיצוניים של חנויותיה ובחלונות הראווה שלהן. רק לאחר שרג'יקום חדלה מלהחזיק בבלעדיות האמורה, היא הגישה תביעה נגד סקאל. בתביעתה היא טענה, כי בכך שלצורכי פרסומת עצמית, היא עשתה שימוש בקירות החיצוניים של החנויות ובחלונות הראווה שלהן, היא פגעה בזכות הבלעדיות, בה החזיקה רג'יקום, ואף הפרה את חוזה הזכיינות, שנחתם בין סקאל לבין רשות שדות התעופה, אשר רג'יקום טענה כי היה, למעשה, "חוזה לטובת צד שלישי", לטובתה.

השופט יוסף שפירא קיבל את התביעה וחייב את סקאל לפצותה בסך, העומד היום על למעלה מ-3 מיליון שקל. את הסכם הבלעדיות בפרסום הוא פירש באופן, המחיל את הזכות גם על קירותיהן החיצוניים של חנויות סקאל ועל חלונות הראווה שלהן. בהסכם הזכיינות שבין הרשות לבין סקאל הוא ראה "חוזה לטובת רג'יקום", שהופר.

ערעורה של סקאל (באמצעות עו"ד יעקב שרביט ויצחק שרגאי) התקבל עתה על-ידי בית המשפט העליון. סגן הנשיא ריבלין (בהסכמת השופטים עדנה ארבל ואליקים רובינשטיין) לא הסתיר את מורת-רוחו הרבה, הן מהתנהלותה של רג'יקום, אותה הוא תיאר ככזו, הגובלת ב"חוסר הגינות", והן מכך שהשופט שפירא התעלם מראיות מהותיות בעיניו, והגיע לפסק-דין שגוי לטעמו.

"השאלה המרכזית הצריכה תשובה", פצח ריבלין, "נוגעת להיקפה של זכות הבלעדיות שניתנה למשיבה (לרג'יקום - א'ט') בהסכם שנחתם בינה לבין הרשות. יש לבחון אם זכות הבלעדיות כוללת בתוכה גם את הפרסום שבמחלוקת", היינו פרסום על קירותיהן החיצוניים של חנויות סקאל ובחלונות הראווה שלהן. ריבלין בחן את לשונן של ההוראות הרלבנטיות בהסכם, שהעניק את הבלעדיות בפרסום.

הוא הסב את תשומת הלב לכך, שמהוראות ההסכם האמור עולה, במפורש, כי הרשות חייבת לאשר את כל מקומות הפרסומת, שרגי'קום ביקשה לעשות בהם שימוש. הוא קבע, כי לא הוכח בפני שפירא, כי ניתנה לה רשות לעשות שימוש בקירות החיצוניים של החנויות ובחלונות הראווה שלהן. אדרבא, לדידו הוכח כי ההיפך הוא הנכון. הוא דחה גם את הקביעה, שלפיה הרשות האמורה ניתנה "בשתיקה". כך קבע לאור זאת שרג'יקום מעולם לא פרסמה על הקירות החיצוניים ובחלונות הראווה. ואם כן, הכיצד ניתן לטעון ל"הסכמה בשתיקה" לכך?!

מרחב ציבורי

"חלונות הראווה של החנויות עצמן אינם נמצאים בהחזקתה של המשיבה אלא בהחזקתם של בעלי החנויות", המשיך ריבלין. "אין לראות בהם, לפיכך, מקומות פרסום כמשמעותם בהסכם ההרשאה". למסקנה זו הגיע ריבלין גם תוך עשיית שימוש בהגיונם של דברים. בהסכם ההרשאה נכלל סעיף, האוסר על הפליה בין מפרסמים שונים. מכך הוא למד, כי מקומות הפרסום, שהפעילה רג'יקום, הם כאלה שניתן להציג בהם פרסומים מטעם כל המפרסמים. "הקירות החיצוניים וחלונות הראווה של החנויות הספציפיות אינם עומדים בתנאי זה, שהרי אין זה סביר כי על חלונות הראווה של חנות אחת יוצגו פרסומים מטעם חנויות אחרות ואף מתחרות", קבע.

בקביעה זו לא היה די לקבלת הערעור. כך מאחר שריבלין קבע, שאף אם לרגי'קום (שיוצגה בידי עו"ד שחר הררי) לא היתה זכות לפרסם על הקירות החיצונים ובחלונות הראווה, כאמור, עדיין עלול פרסום כזה על-ידי גורם אחר לפגוע בזכות הבלעדית שלה. שהרי עיניהם של רבים שוזפות אותו, ויש בו משום "נגיסה" בפוטנציאל הפרסום בנתב"ג, הנתון לזכותה הבלעדית. לפיכך, היה על ריבלין לבחון אם הפרסום של סקאל אכן פגע בזכות הבלעדיות של רג'יקום.

"עיון בהסכם ההרשאה אינו נותן תשובה חד-משמעית לשאלת השטח שלגביו חלה זכות הבלעדיות של המשיבה", פתח ריבלין את דיונו בסוגיה זו. בנוגע לכך הוא לא ראה עין בעין עם שפירא, אשר החיל את הזכות על כל שטחו של נתב"ג, ללא יוצא מן הכלל. "לדעתי, הוראת ההסכם עשויה להתפרש גם אחרת", כך ריבלין. לדידו, הביטוי הרלבנטי שבהסכם - "שדות התעופה" - אינו ניצב בחלל הריק ומנותק מהקשר. "הביטוי לא נועד לתחום שטח טריטוריאלי לזכות הבלעדיות של המשיבה בצורה טכנית, ללא מתן כל משקל למציאות הקיימת בשדה התעופה", המשיך. "מדובר בתיבות שהן חלק מביטוי שלם, אשר הדגש בו הוא על הפוטנציאל הפרסומי, ויש לפרש את השטח שאילו הן מתייחסות בהתאם למהות ההסכם".

ריבלין הדגיש את חוסר ההיגיון שבטענה, שלפיה פרסום המוצג בתוך חנויות הדיוטי פרי פוגע בבלעדיותה של רג'יקום. הוא המשיך וקבע, כי הפרשנות הראויה להיקפה של הזכות האמורה, היא שהיא חלה על כל שטחי נמל התעופה, המשתייכים למרחב הציבורי של נמל התעופה. "לאמור, השטחים שנמצאים בחזקתן של הזכייניות, אינם חלק מזכות הבלעדיות של המשיבה", חרץ.

חיזוק לקביעתו זו מצא ריבלין בראיות שונות, שהוצגו בפני השופט שפירא, ושהאחרון לא התייחס אליהן. ראיות אלה הצביעו על כך, שאף רשות שדות התעופה לא ראתה בקירות החנויות ובחלונות הראווה שלהן "שטחים פרסומיים", אשר לרגי'קום זכות בלעדית בהם. ריבלין לא "שכח" את זאת, שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים, שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. "אולם, במקרה שלפנינו מדובר בחומר המבוסס ברובו על מסמכים שבכתב, אשר לערכאה המבררת אין יתרון על פני ערכאת הערעור בפרשנותם", הסביר.

חוסר הגינות

לאחר כל אלה נפנה ריבלין לקבוע, כי על-פי התרשמותו, אף רג'יקום-עצמה לא סברה, שזכות הבלעדיות שלה חלה גם על הפרסומים שבמחלוקת. לאורך כל התקופה היא לא התלוננה בפני הרשות על הפרת זכותה זו על-ידי סקאל. אף את תביעתה היא הגישה רק כשנה לאחר תום תקופת הבלעדיות.

ריבלין דחה את הקביעה, שלפיה הסכם הזכיינות, שבין הרשות לבין סקאל, היה "חוזה לטובת צד שלישי", לטובת רג'יקום, אשר יצר יריבות בין השתיים. שלא כשפירא, ריבלין בחר לפרש את הוראותיו הרלבנטיות של הסכם הזכיינות ככאלה, שנועדו לאפשר לרשות שדות התעופה שליטה על הצורה החיצונית של החנויות ועל התכנים, שיוצגו, ככל שיוצגו, על הקירות החיצוניים ובחלונות הראווה שלהן, זאת ללא כל קשר לזכות הבלעדיות של רג'יקום. "לשון הסעיף, כמו גם השכל הישר, תומכים בפרשנות הרואה בחנות על כל שטחה, כולל הקירות החיצוניים וחלונות הראווה, מקום שירות שהוענק למערערת", קבע. לאור זאת המשיך וקבע, כי בהוראת הסכם הזכיינות, המגבילה את הפרסום, שייעשה על-ידי סקאל, לא התכוונה הרשות להגן על זכות הבלעדיות של רגי'קום, אלא רק להסדיר את שליטתה-שלה, כאמור.

"המסקנה היא שהפרסום שהציגה המערערת על הקירות החיצוניים וחלונות הראווה לא פגע בזכות הבלעדיות של המשיבה ואין לה עילת תביעה נגד המערערת עקב הצגתו", סיכם ריבלין. להוט להציג את טענותיה של רג'יקום כמשוללות כל בסיס הגיוני, המשיך: "אילו הלכנו בדרך שהתוותה לנו המשיבה היינו מגיעים לתוצאה אבסורדית: האם יש לראות בפרסום שמה של המערערת בפתח החנות משום פגיעה בזכות הבלעדיות של המשיבה? האם המוצרים הנשקפים מבעד לזגוגיות חלונות הראווה פוגעים גם הם בזכות הבלעדיות שהוקנתה לה?".

את מורת-רוחו מחוסר ההגינות, שהוא מצא בטענותיה של רג'יקום, הביע ריבלין באמצעות חיובה בתשלום שכר-טרחת באי-כוחה של סקאל, בשיעור 60 אלף שקל. (ע"א 1002/06).