"אדמה קדושה", מאת מוחמד קאסימי, עברית: דורי פרנס, בימוי: נולה צ'לטון, תיאטרון החאן *הצגה חזקה וחשובה, אבל מי שמסרב לראות מה קורה מעבר לגדר, לא יראה אותה יותר ויותר מתברר, גם למי שזה לא היה ברור מלכתחילה, שמטרת כליאת הפלסטינים מאחורי גדרות או חומות ההפרדה, יותר משהיא מיועדת למנוע מהם להגיע אלינו על מנת להמיתנו, היא מיועדת למנוע מאיתנו לראות אותם ואת איך שהם חיים, ובעיקר מתים.
וזהו "חזון השלום" של המעטים מאיתנו שעוד מאמינים בשטות הזו - שכליאת הפלסטינים, כתישתם, הענשתם, הריגתם, הריסת בתיהם וצריבת תודעתם יביאו לכך שלא רק שהם יחדלו מניסיונותיהם להמיתנו, בפיגועים או בטילים, אלא שאנחנו גם נחדל לראות אותם, עד שבסופו של דבר הם אכן ייעלמו כליל מן העין, ורק אז ורק כך ייכון השלום הנכסף.
מי שראה - ומי לא ראה - ילדים קטנים משחקים ב"מחבואים", יודע שהילד הפעוט לא רק מתחבא נניח מאחורי הדלת, אלא שהוא גם עוצם שם את עיניו, כי הוא "יודע" שאם הוא לא רואה את "האחר", אז לא רק ש"האחר" לא יכול לראות אותו, אלא שהוא גם בכלל לא קיים. וזה די עצוב, יש להודות, לראות שאזרחי מדינה מבוגרת שלמה עוצמים ממש כך, בחוזקה ובמשך זמן רב, את עיניהם, וחושבים שבכך הם משנים את המציאות שבה הם חיים.
עכשיו מגיע תיאטרון החאן הירושלמי וקורע צוהר ומחטיף מבט, באמצעות מחזהו של מוחמד קאסימי "אדמה קדושה", אל תוך העולם שאסרנו על עצמנו, בכוונה ובאמונה, לראותו. אין מדובר במחזה פלסטיני על הכיבוש הציוני, חלילה וחס, שהרי גם לחופש הביטוי של שמאלנינו יש בכל זאת גבול, כי אם בהצגה שכתב מחזאי אלג'יראי החי בצרפת, והעוסקת לכאורה במלחמת אלג'יר לשחרורה מעול השלטון הצרפתי, אך למעשה בכל מצב כיבושי, כולל זה שלנו, המופלא והייחודי.
המעניין, ואולי גם החשוב, במחזהו של קאסימי, המתרחש כולו בדירה אחת בעיר כבושה ומופצצת דמוית אלג'יר או ביירות או עזה, הוא שהוא אינו עוסק ומאשים בהרס הטוטאלי של החברה הכבושה את "הכיבוש האירופי הקולוניאלי", אלא גם את מה שאנחנו אוהבים לכנות "המנטליות המזרחית", שבה מושג "הכבוד" המטופש חשוב יותר מהחיים עצמם.
זהו מחזה ריאליסטי מאוד, וגם מבוים כך על-ידי נולה צ'לטון, שמוליך אל מחוזות הפנטזיה והמציאות של המוות, שהרי אין ולא יכול להיות לו שום מוצא אחר, ובכך הוא מעורר גם מחשבה וגם חלחלה, בכל הקשור לעתיד הצפוי לעמים העיוורים ומנוקרי העיניים משני צדי הגדר.
המשחק של חמשת השחקנים מצוין, אבל מעל כולם מתעלה אריה צ'רנר בתפקיד הכואב עד מוות של האב המהפכן לשעבר, שהתפכח והתייאש ושכל חייו, משפחתו ואמונותיו מתרסקים לנגד עיניו.
הצגה טובה, חזקה וחשובה. אך אל דאגה - איש מבין אלו שלא רוצים לראות את שמתרחש מאחורי הגדר לא יראה גם אותה. *
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
