רק זקנים ישחקו בבורסה

הדבר גרם לי לחשוב על הדרכים שבהן קבעו קריסת הבורסה ב-1929 והשפל הגדול את עמדות האנשים שחיו אז, ואת גישתם לכסף. בנעוריי עוד חשבתי (ביהירות האופיינית לגיל זה) שהזקנים השומרים את חסכונותיהם מתחת למזרן משום שאינם סומכים על הבנקים הם פסיכים. כיום אני מבין שהזיכרונות הכאובים, ולא הסניליות, עשויים היו להסביר את הבחירה שלהם.

אם חוויות השגשוג המהיר והקריסה העצומה אכן מעצבות את התנהגותנו, הרי שמקרו-כלכלנים צריכים בהחלט להביא זאת בחשבון. קחו כדוגמה שתי תיאוריות סבירות על התנהגות הצרכנים: "תיאוריית ההחלקה" ו"תיאוריית השגשוג". השנייה טוענת שכאשר הדברים טובים, אנו נהנים מביטחון עצמי מוגזם ומבזבזים את כספנו בחופשיות - ושכשהזמנים קשים, אנו מתכנסים בקונכיית הסיכון הנמוך. לפי "תיאוריית ההחלקה", אנו חוסכים דווקא בימי שגשוג, ומפחיתים בחיסכון לשמירה על איכות חיינו בימי מיתון. התנהגות צרכני ה"שגשוג" מעמיקה את המיתון, ו"עולם ההחלקה" הוא עולם שבו הצרכנים, קרי-הרוח והרואים את הנולד, עוזרים להחליק הן את תקופות השגשוג והן את הקריסות.

הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס החל את דרכו כתיאורטיקן שגשוגי, אך זנח את הרעיון מתוך אמונה שהוא מנבא שינויים אלימים מדי בכלכלה, ועבר ב-1931 להחלקה. הנה נתון מעניין: ג'ון קואטס, שעל עבודתו הנירו-כלכלית כתבתי כאן לפני שבועיים, מציין שתיאוריית ההחלקה כלל לא נתמכה בנתונים מהשפל הגדול, משום שהאמריקאים הפכו ל"צרכני החלקה" רק במלחמת העולם השנייה ואחריה. מה קרה? ייתכן שהצרכנים התחילו "להחליק" רק בעקבות הזיכרון המייסר של שנות ה-20 העליזות והנפילה שאחריהן. קואטס מוסיף כי הצרכנים חזרו להתנהגות "שגשוגית" ובלתי בטוחה אחרי 1981: חמישים שנה הספיקו להם כדי לשכוח.

ניתוח מקובל יותר לנושאים אלה קיים מאז סוף 2006, הרבה לפני משבר האשראי, אך זוכה לעניין מחודש מאז פריצתו. מחקרם של אולריקה מלמנדייה וסטפן נאגל, כלכלנים שמקום מושבם בקליפורניה, מתרכז באופן שבו החוויות הכלכליות שאנו עוברים בראשית חיינו מעצבות את התנהגותנו הבוגרת. הם השתמשו בסקרים פיננסיים, שהמוקדם בהם מ-1964, כדי לחקור כיצד התשואות שהתקבלו ממניות מדד S&P 500 במהלך חייהם של משקיעים מסוימים עיצבו את התנהגותם הפיננסית. החוקרים אמנם ניהלו קבוצות ביקורת לפי גיל (ייתכן שפנסיונרים תמיד זהירים יותר מבני 40, למשל) ולפי השנה (כל מי שהשקיע ב-1988 עמד בפני סביבת השקעה דומה), אך עדיין גילו כי חוויותיו המוקדמות של המשקיע מעצבות את התנהגותו בעתיד.

למשל, המשקיעים הצעירים מסוף שנות ה-90 השקיעו בהתלהבות בבורסה; המשקיעים המבוגרים, לעומתם, היו זהירים יותר. זאת בעוד שבשנות ה-80 המוקדמות היו דווקא המשקיעים המבוגרים עקשניים יותר: בניגוד לאחיהם הצעירים, הם עוד זכרו את הימים היפים של תקופת השגשוג שבאה אחרי מלחמת העולם השנייה.

אם תוצאות אלה מנבאות את גישות הצרכנים לנטילת סיכונים בעתיד, ומשבר האשראי יתברר אכן כאירוע שממנו חוששים כלכלנים רבים, צפוי לנו עתיד מרתק. הצרכנים יזכרו את משמעותה של הנחת כסף בצד בזמנים הטובים, והבורסה תיהפך למשחק של זקנים: רק אפורי הזקן, שעוד יזכרו את תקופת השגשוג הארוכה בשנות ה-80 וה-90, יחשבו שהיא מפתה.