שימות העולם!

ביום ראשון בשבוע שעבר תוכננה להתקיים בבארבי בתל-אביב הופעתם האחרונה של "בלקן ביט בוקס", בסבב הנוכחי בישראל. רגע לפני העלייה לבמה, נפל הסולן תומר יוסף למשכב, וכדי שלא לאכזב את הקהל שצבא בהמוניו על דלתות הכניסה, החליט בעלי הבארבי, שאול מזרחי, לקיים את ההופעה בכל זאת. את מקומו של יוסף הגיעו להחליף לא פחות מאשר גיא מר (הדג נחש) וברי סחרוף. כמו כן הוכרז על הופעה נוספת בהרכב מלא, שקוני הכרטיסים הוזמנו להיכנס אליה ללא תשלום נוסף.

בלקן ביט בוקס עושים מוזיקה נפלאה - חייבים להחליף את הקהל

"בלקן" עושים מוזיקה נפלאה - שירים מעניינים בביצועים מהוקצעים. שכיח לסווגם כ"מוזיקת עולם", מושג בעייתי משתי בחינות לפחות: ראשית, הוא מנציח גישה התופסת את אמריקה הצפונית ואת אירופה כמרכז העולם. שנית, אל מגירת "העולם" נופלים הרכבים בסגנונות כה רבים, עד שנדמה שהפכה ל"כלבויניק" של הכותבים אודות מוזיקה, באשר הם. הסיווג "מוזיקת עולם" אינו מלמד על תוכן או על סגנון. מה בין שירת נזירים טיבטים גולים למוזיקת ריקודי חתונה צוענית, ומה הקשר בין קינות אתיופיות לשירי מורדים מרקסיסטיים בדרום-אמריקה? המכנה המשותף אינו המלודיה, הקצב, ואפילו לא כלי הנגינה - אלא רק הזרות של כולם לאוזן המערבית.

"בלקן" הוא הרכב של שישה מוזיקאים ישראלים: תומר יוסף - שירה וכלי הקשה, אורי כנרות - גיטרה, איל תלמודי - סקסופון וכלי נשיפה, אורי קפלן - סקסופון, תמיר מוסקט - תופים ומחשב, ובנו הנדלר על הבס. כולם מצוינים ובולטים בתחומם ומוכרים גם מהיכולות שהפגינו ועודם מפגינים, בהרכבים אחרים. על הבמה מצטרפת אליהם הווי-ג'ייאית בילי לוי, שמצלמת ומשדרת תוך כדי ההופעה לשני מסכים גדולים המוצבים באולם. "השידורים החיים" משולבים ביצירות וידיאו קיימות, וביחד נוצר פסיפס ויזואלי מרשים המלווה את המופע ומעשיר אותו.

על הבמה התחוללה סצנת מוזיקה איכותית להפליא, עטופה ומתוזמרת באנרגיה הטוטלית של יוסף. בלקן מערבבים ללא מורא סגנונות מוזיקליים - רגאיי ופופ עם היפ-הופ ומוזיקה ערבית, נעימות ברוח הבלקן ובת דודן היהודית - הכליזמר. המופע רצוף בקטעים מלהיבים שמביאים לידי ביטוי את יכולתם המקצועית הגבוהה מאוד של הנגנים. בלטו הדואטים בין כלי נשיפה, שהיו יכולים להקים לתחייה עיירות יהודיות בפולין, ודיאלוגים וירטואוזיים בין כלי הקשה, שהזכירו את תרומתו של המפגש בין אפריקה לאירופה, להתפתחות היצירה המוזיקלית בכלי הקשה.

בשתי ההופעות גדש קהל נלהב את הרחבה, והתקשורת איתו היא חלק בלתי נפרד מהאירוע: מחזרה על המילים ששר יוסף ועד למחוות יצירתיות מצד המאזינים שהתעקשו להגיש לו כובעים מוזרים, כנראה בתקווה שיחבוש אותם (הוא לא).

בהופעה הראשונה תהינו מדוע כניסתו של סחרוף לא לוותה בהתלהבות. בהופעה השנייה הבחנו שיש קשר קלוש בין התלהבות הקהל לבין מה שקורה על הבמה. פריטי הלבוש ברוח עדות השאנטי למיניהן, הקפיצות הנלהבות, הרכיבה זה על כתפי זה, הנפות הידיים המשותפות ומחיאות הכפיים מעל הראש, עוררו את הרושם שמדובר בקהל רוחני (במלעיל) שקיבל את החינוך המוזיקלי שלו במסיבות פול מון בגואה - תנו בראש, תנו לשמוח ושימות העולם!

כשיוסף הציג שיר שכותרתו "די למלחמה" מהדיסק החדש שמתוכנן לראות אור עוד השנה, נשמעו מאחורינו קריאות בוז. בדרך החוצה, קנינו את הדיסק הקודם. לבטח נקנה גם הדיסק הבא. להופעה נוספת, לעומת זאת, ספק אם נשוב.