הזדמנות בחצר האחורית

עוד סיבוב הסתיים. האם סיומו מבשר את ראשיתו של הסיבוב הבא או שמא ממעמקי ההרס תצמח ראשית הישועה? מבצע "עופרת יצוקה" החזיר לישראל את האמון ביכולת ההרתעה שלה, בעיני עצמה וחשוב מכך - בעיני יריביה. אם נזדרז בעצמנו "להרים את הטלפון", זה שלא ידענו להרימו בזמן אחרי ניצחונות קודמים, נמצא אולי בר שיח אשר הפסיד בנקודות אך לא בנוקאאוט ואחרי הריכוך הכבד - יהיה בשל להסדר פרגמטי.

תושבי עזה זקוקים היום יותר מתמיד לשלטון אשר ישקם את ההריסות, הן מבחינה פוליטית-מדינית והן מבחינה כלכלית. מנין יבואו ההשקעות המאסיביות לצורך שיקום התשתיות ברצועת עזה? באיחוד האירופי כבר החלו ההכנות לגיוס תרומות לשיקום הרצועה, מדינות ערב העשירות כבר שלפו את פנקסי הצ'קים ובארה"ב כבר מתכננים את היום שאחרי ברצועת עזה. תוכנית מרשל של רצועת עזה, הולכת ומתהווה ברגעים אלו ממש. ישראל יכולה לשבת על הגדר או להיות שחקן מרכזי.

בימים אלו ישראל איננה הברירה הטבעית של מבקשי שיקום הרצועה. אך האם יש להם אלטרנטיבה? לנוכח ניסיון העבר שבו כספים שהוזרמו לעזה לא הגיעו בדרך כלל ליעדם אלא "הלכו לאיבוד" בצינורות הממשל הרעוע, העולם הנאור כבר הודיע כי על מנת להזרים כספים והשקעות לעזה, יידרשו מנגנוני פיקוח ובקרה וכן מעורבות של גורמים בעלי אמינות וניסיון. גם הלוגיסטיקה הינה אלמנט מרכזי בתכנית מרשל החדשה. וכי מהיכן תזרום שיירת השיקום? ישראל, על מעבריה, נותרה כמקור היחיד הריאלי ממנו יגיע מזור לרצועה.

שדרות, באר שבע ואשדוד יכולות להחליף את הקסאמים והגראדים ולבנות תחתיהם בסיס ממנו יפעלו ויצאו לרצועה חברות רב לאומיות שיזכו במכרזים לשיקומה. במכרזים הללו יוכלו להשתלב חברות ישראליות, אשר יתמודדו על תוכניות פיתוח ברצועת עזה כחלק מקונצרנים רב לאומיים. פרויקטי תשתית, תחבורה ותקשורת בהיקפי ענק עשויים להתממש ממש מתחת אפה של התעשייה הישראלית הכמהה לעשייה. אם רק נמצא את האליבי הדרוש לנו ולעזתים כדי להכשיר את שיתוף הפעולה, או אז נמצא ברצועה כר נרחב לפעילות של חברות ישראליות.

השקעות ענק ברצועה ובתשתיותיה שקרסו והשתתפות מאסיבית של ישראל בהן, יביאו בהכרח לשינוי אסטרטגי מול רצועת עזה. אין ספק שפיתוח כלכלי אינו נמצא בטבורה של האג'נדה הפוליטית המקורית של תנועת החמאס, אולם ההיסטוריה מלמדת שסיוע כלכלי ופיתוח לאזורים שנפגעו בלחימה מסייע בהנעת תהליכים מדיניים ומעניק טיפול שורש לטרור.

לאחר ששכך אבק הקרב של מלחמת לבנון השנייה, הוצפה לבנון בהשקעות עתק מכל מדינות העולם. מדינת ישראל- מסיבות מדיניות מובנות- לא נמצאה ראויה להשתתף בפרויקטים לשיקום שכנתנו מצפון.

כעת, משהפרויקטים הללו עומדים לקרום עור וגידים בחצר האחורית הדרומית שלנו, ישראל צריכה להיות השחקן המרכזי בשיקום רצועת עזה.

התמורה תהיה לא רק בשיפור תדמיתנו בדעת הקהל העולמית אלא גם בבניית אינטרס בר קיימא לתושבי הרצועה לשמר שקט ושלום בגבולם עימנו ובהתנעת הכלכלה הישראלית למהלך דרמטי אשר יוציא אותנו מן הדשדוש המאיים של מיתון שלא ידענו כמותו זה שנים. ההזדמנות בחצר האחורית היא קצרת מועד. הבה נתפוס המושכות טרם שהמרכבה תצא לדרכה. בלעדינו.

ועוד הערה בשולי הדברים. חייבים להודות על האמת, כי גם אם הדברים שהצגנו כאן משקפים היגיון צרוף, הרי למזרח התיכון יש היגיון משלו וליריבינו מהחמאס היגיון מיוחד משלהם. יאמרו המקטרגים, ואולי הצדק עימם, כי גם אם נרעיף על הרצועה ותושביה שפע של סיוע ועזרה, בסופו של דבר יעקוץ העקרב את הצפרדע שנושאת אותו על גבה באמצע הנהר הסוער, כיוון שזהו טיבעו. ייתכן, אך איננו פטורים מלנסות ולהביס את המעגל השוטה אשר בתוכו אנו שרויים זה למעלה מ-100 שנה.

הכותב הוא השותף המנהל של משרד עוה"ד גורניצקי ושות'