הקיבוץ דאג לתרנגולות ולא לעובדים

רכובים על גלי האהדה שעוררו עובדי "ויטה פרי גליל" במאבקם הצודק נגד סגירת המפעל, מנסה הנהלת "עוף העמק" לעורר אמפטיה בציבור, כדי שהממשלה תעשה למפעל החייאת-מזומנים ומייד.

אלא שיש הבדל גדול בין מקרה "עוף העמק" ל"פרי גליל": בעוד "פרי גליל" היא מפעל בבעלות פרטית, "עוף העמק", אותו הכרתי באופן עקיף דרך החברה המשפחתית, הוקם באמצע שנות החמישים ברמת ישי ונמצא בבעלות משותפת של 17 קיבוצים ושלושה מושבים.

מאחורי השותפות העסקית ניצב אינטרס משותף: לקיים משחטה ומפעל שיעבדו את העופות שהבעלים מגדלים בעצמם, בלולים שפעילים במשקיהם. וזאת הבעיה הגדולה.

התרנגולות קדמו לעובדים

הבעלים דאגו קודם כל לגידול העופות, אשר זכו לטיפוח ויחס אישי, שיכלול והתאמת הגידול לתנאי המאה ה-21, ואילו המשחטה והמפעל נותרו תקועים בשנות ה-70', עם ציוד מיושן, קווי ייצור עתיקים ועובדים שהיו מפוטרים ממילא ברגע שהטכנולוגיה היתה נכנסת במקומם.

במשך עשר שנים דשדשו המשחטה והמפעל, מבלי שלאיש מבין הבעלים היה ממש אכפת. המפעל היה רק סרח עודף - תותבת מטרידה על גב הלולים.

המושבניקים והקיבוצניקים ידעו שבמקרה הכי גרוע יוכלו לשווק את העופות לאחת המשחטות הגדולות המתחרות, גם אם אמנם ירוויחו קצת פחות על כל ראש תרנגולת. לא פעם התלוננו הבעלים שלו מכרו את השטח שעליו עומדים המשחטה והמפעל ליזמי נדל"ן, היו מקבלים תמורתו כסף רב ממה שמניב המפעל במתכונתו.

לכל אלה נוספו מאבקי כוח של ועדי עובדים ומיני אינטריגות פנימיות, שהביאו לכך שכל העסק היה קורס ממילא מתישהו. זה היה רק עניין של זמן.

ערכה של נחמת רבים

לכן, כשיו"ר המפעל שוקי עוגן אמר אתמול בריאיון לגלובס שאין לו טענות לבנק, שרוצה מהם התחייבויות שאין לא מאיפה לתת, הוא צודק. אם הוא רוצה לבוא בטענות למישהו, שיפנה בבקשה לעצמו ושיחסוך מאיתנו את הקריאה המיותרת "כמו שארה"ב יודעת לעזור לגופים במשבר, אנחנו מצפים שמדינת ישראל תעשה אותו הדבר".

מדינת ישראל לא חייבת לעזור לכל מפעל כושל שצועק: מיתון מיתון. תחושת הצרה המשותפת מחממת את הלב, אבל כולנו יודעים מה שווה נחמת רבים. צריך קודם לבדוק אם באמת המיתון הוא הגורם לקריסה, או פשוט חוסר אכפתיות והתנהלות כושלת.