רפלקס מותנה של ח"כיות

אמריקה זה כאן

לו היה מדובר בגנרל בצבא ארה"ב, כנראה שהדיון הציבורי היה נחסך. לאמריקנים יש קודים מוסריים, ויש שיאמרו "מוסרניים", ברורים. מחייל מארינס למשל, כמעט מצופה שייקח את החופשה שלו לברים ומועדוני חשפנות. מפקדו הגנרל, אמור למהר הביתה לאשתו וילדיו. ביל קלינטון כמעט והודח רק מפני שהשאיר כתם חשוד על שמלה זרה. קלינטון בוודאי שלא עבר על החוק, אבל רגע של חולשה כמעט עלה לו (ולאמריקנים) במשרתו. ג'ורג' בוש למשל, לא נתפס מחלל את יצועיה של המיטה הנשיאותית, אבל דירדר את ארצות הברית אל סף פשיטת רגל. תחליטו לבד אם הקוד האתי של האמריקנים הוא מוסרי או מוסרני.

מה שמדהים הוא שבעוד המערכת הפוליטית שלנו אימצה לעצמה את הכלל של "מה שאינו מבשיל לכדי כתב אישום כאילו לא היה מעולם", הרי שהמערכת הצבאית מקבלת על עצמה מרצון קודים נוקשים יותר: אפילו ההערה שרשם הרמטכ"ל אשכנזי לאלוף מרום, נראית כעונש כבד יחסית לנורמות של המערכת הפוליטית.

אינסטינקט בסיסי

להיטותן של הח"כיות, וותיקות כשלי יחימוביץ', או טריות כמירי רגב, להרוויח את 5 דקות תשומת-הלב התקשורתית שלהן על גבו של האלוף מרום, היא כמעט רפלקס מותנה. בעשותן כן, הן החמיצו את העובדה שלא מדובר כאן בכבוד האישה, אלא דווקא בחירות הפרט, נושא שלפחות יחימוביץ' הקפידה בעבר להעלות על ראש שמחתה. לא ענף החשפנות ותרומתו המפוקפקת למעמד האישה היו הנושא, אלא זכותו של איש ציבור למרחב פרטי ומוגן. נניח שהאלוף היה "נתפס" במועדון של הומוסקסואלים, או במועדון סאדו - האם אין זכותו של אדם, ואפילו הוא נושא בתפקיד בכיר, להוליך את הפנטזיות או ההעדפות המיניות שלו גם למקומות פחות מקובלים ממסעדות יוקרה או הצגות תיאטרון?

בן גוריון במבחן התוצאה

מול הח"כיות הלוחמניות, הועמדה מיד חבורת "וותיקי הסיירת", אלו שבו והזכירו את הציטוט המיוחס לדוד בן גוריון על מעלליו כביכול של משה דיין, הגנרל הבכיר שלו: "לא מעניין אותי מה הוא עושה בחדר המיטות, אלא מה הוא עושה בשדה הקרב". ברוח זאת פסק בן גוריון והחזיר את הדיון בתפקודו של אדם לפרופורציות הראויות.

במילים אחרות: אם ספינות חיל הים היו פושטות הבוקר על חופי עזה, ולוחמי השייטת היו מגיחים מהן ומשיבים הביתה את גלעד שליט, כנראה שהיינו משאירים את עניין החשפניות בין האלוף מרום לגברת מרום.

נחמן שי הוא גבר גבר

נחמן שי הופיע בשבוע שעבר מעל כל במה אפשרית ותבע מהאלוף מרום להתפטר. שי בשם המוסר. אבל היכן עובר הקו המוסרי שאסור לחצותו?

גברים מפלרטטים עם הקו הזה לאורך כל חייהם: אילו היה האלוף נתפס כשהוא צורך פורנוגרפיה באמצעות אתר סקס מקוון, מה היינו אומרים אז, ביודענו שרבים מאיתנו הם שותפיו לפשע? ובכלל, האם לא מדובר במסע אין סופי? מה עם גבר שמפנטז על נשים אחרות בזמן שהוא עוסק במצוות אנשים מלומדה עם אשתו החוקית? האם גם הוא לא חלק מאותו אינסטינקט בסיסי גברי שגורם לנו להיתפס לפעמים ברגעים המביכים הללו?

ככל שנעמיק בפרשה נגלה שלא הגבר אליעזר מרום עומד כאן למשפט המוסר, אלא הצד המתנצל של הגבריות.