אין בי חמלה לקצב, רק רחמים

חבל התליה של משה קצב, אותו כינה "חבל ההצלה של מזוז", הוא רק שלו. קצב טווה אותו, קשר בעצמו לעמוד גבוה, התקין את עניבת החנק וכרך אותה סביב צווארו. ניסיון ההתאבדות הציבורי הראשון שלו, באותה מסיבת עיתונאים מביכה שהתנהלה בין כתלי משכן הנשיא, היה כושל. הצרחות, נפנופי הידיים, החזרתיות האובססיבית וההשתלחות בתקשורת, נסלחו לו איכשהו. אסור לשפוט אדם בצערו. אבל מסיבת העיתונאים בקריית מלאכי היתה התאבדות בשידור חי.

הנשיא לשעבר, הפוליטיקאי המשופשף, האיש שידע אלפי הופעות פומביות, לחץ על דוושת הגז עד הסוף, ונכנס בעוצמה בקיר, במהלך שכולו הפסד. הוא תקף את יועץ המשפטי לממשלה, את הפרקליטות, את המשטרה, את העיתונאים, אבל בעיקר תקף את עצמו.

אין לי חמלה לקצב, אבל יש בי עליו רחמים. את החמלה שלי הוא איבד כשבחר להתל בהליך המשפטי, השתמש במעמדו הרם כאזרח מספר אחד כדי להגיע אל הציבור בדרכים לא הולמות, ניסה להפוך את הפרשה לעניין אישי במקום להתמודד עם ההאשמות באופן ענייני. אבל יש בי כעס גדול על אלה שסובבים אותו. מוסכם על כולם, שאנשים שמסוכנים לעצמם צריכים להיות תחת השגחה צמודה. ולקצב היתה השגחה כזאת. החל במשפחתו הקרובה וחבריו, שלא מנעו ממנו לבזות את עצמו שוב אחרי שראו אותו מתבזה בפעם הראשונה, דרך יועצי התקשורת, שמעלו בתפקידם כשנתנו לו לעמוד שם ולהשמיע את חרחורי הגסיסה האחרונים שלו כאדם בעל כבוד עצמי.

מה עבר בראשם? האם הם באמת חשבו שבאופן המבולבל, החזרתי, המשתלח, בתקיפתם של אלה שגורלו של הלקוח שלהם מונח בידיהם, יתרום משהו? כל פרח יחס"צ יכול היה לצפות שאחרי מהלך כזה יבתרו העיתונאים את בשרו לחתיכות ויתנו להן לדמם, הפרקליטות תפתח נגדו עוד התנגדות ומערכת המשפט תקבל את הופעתו בביקורת חריפה.

ואפרופו ההיבט המשפטי. ידוע שכשאדם עומד למשפט, שומה עליו לשקול מילים, שכן כל מילה מיותרת עלולה להשפיע על ההליך שמתנהל נגדו. עו"ד אביגדור פלדמן לא ילד. אחרי שראה את הפיאסקו של קצב בבית הנשיא, היה עליו לדעת את הטמפרמנט של מרשו ולהזהיר אותן שבנאום נרגש, אותו אי אפשר להפסיק, נפלטות מילים. חלקן עלולות לעלות לו ביוקר.

צר לי על קצב. בנוסף לסעיפי האונס, בעילה אסורה תוך ניצול יחסי מרות, ביצוע מעשים מגונים ושיבוש הליכי משפט, נוסף לו עכשיו סעיף קשה של שיבוש דעת.