השמן והרזה 2.0

מה תעדיפו: תלוש שכר שמן, בונוסים ורכב על חשבון המעביד - או "ביטחון תעסוקתי"?

טיפין טיפין, צצות להן עוד ועוד ידיעות ופרשנויות על הכוונה לכאורה של הממשלה הבאה להקפיא את השכר במגזר הציבורי. "לא יכול להיות שבמגזר הפרטי מקצצים שכר, מפטרים עובדים וסוגרים מפעלים ובמגזר הציבורי ימשיכו לחגוג", כותבים בעלי טורים.

האומנם לא יכול להיות? אם שמים בצד את המיעוט המדושן יחסית שיושב בבנק ישראל ובחברות ממשלתיות שטרם הופרטו, המגזר הציבורי מורכב ברובו המוחלט כמעט מעובדים המועסקים בשכר נמוך עד בינוני - וזה עוד לפני שסופרים את עובדי הקבלן.

תשאלו פעם מורים, עובדים סוציאליים, מתמחים בבתי חולים ופקידים במשרדי הממשלה, איך נראה התלוש שלהם. אלה מעולם לא קיבלו אופציות, לא בונוסים שמנים ובטח לא סדנאות בשיאצו. הדובדבן היחיד ששמור להם, שבו לפתע כולם מתקנאים, הוא "ביטחון תעסוקתי". זהו מאזן האימה בין המגזרים, תבחרו איפה אתם מעדיפים להיות.

בתום חודשים ארוכים של מו"מ, כולל יום מיותר של שביתה כללית במשק, קיבלו עובדי המגזר הציבורי תוספת שכר של 5%. גם את המעט הזה הם נאלצים לקבל בשלוש פעימות נפרדות, כאשר את הפעימה השלישית (2%) יקבלו רק בדצמבר 2009 - וזה כאמור רק אם לא יקפיאו את הפעימה.

צריך להבין: הסיכום בדבר תוספת השכר הושג ביולי 2007, תקופה של גאות כלכלית במשק. באותה תקופה היו שכירים במגזר הפרטי שזכו לתוספות שכר של 10%-30%. נכון ליום חתימת ההסכם עמד השכר הממוצע במגזר הציבורי על 6,400 שקל, בעוד שהשכר הממוצע במשק כולו עמד על 8,000 שקל.

הקרב על היגואר

בשלהי 2003 פרסם שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, מאמר תחת הכותרת "הקרב על היגואר". היה זה בזמן שעובדי הנמלים נלחמו ברפורמה לביטול רשות הנמלים והפיכת כל נמל ימי במדינה לחברה ממשלתית, סוג של שלב ביניים לפני הפרטה אפשרית.

ההסתדרות הכריזה על שביתה כללית במשק, ונתניהו ירה צרורות משלו: "זה אינו קרב על מעמד העובדים קשי היום, שהם אלה הסובלים יותר מכולם משביתה שערורייתית זו. מה שיש כאן זה הקרב על המשכורות העצומות, המנגנון המנופח והשליטה במונופולים - זהו הקרב על היגואר".

את הטקסט של נתניהו למדו לימים בבתי הספר לתקשורת, כדוגמה לטקסט סוחף אך דמגוגי להפליא. נתניהו איתר את מכונית היגואר של עובד נמל אשדוד דאז, גמליאל (גומא) חסין, והפך אותה לסמל השלילי של המאבק. נתניהו כמובן ידע שחסין הוא פעיל ליכוד, מפלגתו שלו, וכי הסיבה היחידה שהוא מונה לתפקיד של מנהל מוזיאון הנמל באשדוד, שמעולם לא קם, היא היותו מקורב לעומרי שרון - בנו של ראש הממשלה דאז, גם הוא כמובן מהליכוד.

רבים בנמל אשדוד סלדו באותם ימים מחסין וראו בו סמל למינוי פוליטי יותר מסמל לעובד נמל. אבל זה לא הפריע לנתניהו. זה גם לא הפריע לו לשלם סכומי עתק לעובדי הנמלים בתמורה להסכמתם לרפורמה שבינתיים נחשבת לכישלון - מענק של 100 אלף שקל לכל אחד מהם ותוספת שכר של 40% לעובדי התפעול.

מה הקשר בין הקרב ההוא על היגואר למשבר הנוכחי? אם אכן נתניהו יפעל לפגיעה כזו או אחרת במגזר הציבורי, יהיה עליו לבחור הפעם בקפידה את הסמלים למאבק הזה, את המטרות וגם את הרטוריקה. הנאומים השונים שלו כשר אוצר, על "הרזה שסוחב את השמן" ועל "הפרה השמנה שלא נותנת חלב", חייבים לחלוף מן העולם. המגזר הציבורי אינו האויב של המשק - יש לייעל אותו ולשפר את השירות שהוא מעניק לאזרח, וזה לא תמיד כרוך דווקא בקיצוצים. לפעמים ההיפך הוא הנכון.

ההסכם עם מע"צ כדוגמה

בהחלט, אין שום הצדקה שנתב בנמל ממשלתי ירוויח 60 אלף שקל בחודש, אבל על השכר שלו חתום דווקא נתניהו. לעומת זאת, עובדים חדשים שנקלטו בשנים האחרונות בנמלים, בתעשייה האווירית ובחברת החשמל מועסקים בתנאי שכר נחותים בהרבה. לכן, ראש הממשלה המיועד צריך להניח לשכרם של עובדי המגזר הציבורי, ולהתרכז בעיקר הבעיה במגזר: בזבזנות באוניברסיטאות, חוסר פיקוח על מפעל הפיס וגופים שונים, שיתוק במינהל מקרקעי ישראל, אפס תמורה בעד האגרה לרשות השידור ועוד.

על נתניהו לשבת גם עם יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, ולחתור לשורה של הסכמי עבודה מתקדמים כדוגמת זה שהושג לפני כשנתיים בחברת מע"צ: מצד אחד, יש קביעות. מצד שני, עובדים שזוכים למספר משובים שליליים מועמדים לפיטורים ואילו עובדים מצטיינים זכאים לתוספות מיוחדות. ייעול המגזר הציבורי הוא אתגר אפשרי למימוש, אולם זה לא יקרה אם מישהו יחליט להחזיר את "הקרב על היגואר" לסיבוב נוסף.