התקשורת מעלה בתפקידה לגבי שליט

אין אזרח במדינה שאינו מייחל לשובו של גלעד שליט, לרבות אלה שמתנגדים לשחרור מחבלים תמורת שחרורו.

בין אם העסקה בין ישראל לבין חמאס תצליח בסופו של דבר לצאת השבוע לפועל ובין אם לאו, דומה שהתנהלותה של התקשורת בפרשה הזו מביכה. על הסיקור החד-צדדי כבר נמאס לרטון: המספרים מדברים בעד עצמם.

מבדיקת "יפעת מחקרי מדיה" עולה שבשבוע שעבר אוזכרה העסקה במישרין 73 פעמים בעיתונות המודפסת. 59% מהכתבות תמכו חד-משמעית בעסקה, ורק 3% היו חד-משמעיות נגדה (היתר ניטרליות). תקשורת מאוזנת, אין ספק.

אפשר להבין את משפחת שליט שהקימה מאהל מחאה מול בית ראש הממשלה, אבל אי-אפשר להבין את השידורים הכמעט ישירים מהמאהל לאורך כל משדרי האקטואליה. גם הקמפיינים האגרסיביים שניהלו עיתון "מעריב" והזכיינית "קשת" ("זמן גלעד") חצו גבולות.

תפקידה המסורתי של התקשורת הוא להציף נושאים לדיון ציבורי ולבקר אם צריך, אבל לא לנקוט אג'נדה כוחנית של בעד או נגד. הגדיל לעשות מעריב, שבמניפולציה זולה מרח על עמוד השער כאילו "מכתב" בפונט כתב ידו של שליט, שנכתב-כביכול מהשבי.

התקשורת מעלה בתפקידה גם כשנמנעה מלהציג לציבור את מחיר העסקה, שהרי הציבור אינו יכול לגבש עמדה ללא דיון ציבורי. ואם הדרג המדיני אינו חושף את המחיר המתגבש, על התקשורת לדרוש זאת.

הכתבה בתוכנית "שלח ודרוקר" (ערוץ 10), שסקרה כמה מהמחבלים הצפויים להשתחרר, הייתה בבחינת מעט מדי, מאוחר מדי. אבל אלה כנראה ציפיות מוגזמות, במדינה שבה הדיון הציבורי המעמיק ביותר עוסק בשאלה את מי צריך להדיח מ"האח הגדול".