הצד השני של המטבע

די להטלת המטבע במשחקי ספורט - צריך לעבור בלי היסוס לשיטת המכירה הפומבית

כשקפטן של נבחרות קריקט מפסיד בהטלת המטבע שפותחת את המשחק, הוא מאפשר לנבחרת היריבה לבחור בין חבטה בכדור (bat) לבין גלגול הכדור (bowl). נכון שזכייה בהטלת המטבע אינה מעניקה יתרון מוחלט במשחק, אבל היא בכל זאת עשויה לעזור; בכפוף לתנאי מזג האוויר, כמובן.

האמריקאים סובלים מבעיה דומה. כשמשחק פוטבול נכנס להארכה, הזכייה בהטלת המטבע מהווה יתרון מובהק, והמאמנים יודעים זאת: כשהם זוכים, הם בוחרים כמעט תמיד לקחת את הכדור לידיהם. בשנת 2008, למשל, הזוכים בהטלת המטבע המשיכו לזכייה במשחק כולו בעשרה משחקים שנגמרו בהארכה; המפסידים בהטלה זכו רק בארבעה כאלה.

אך עצם קיומה של הטלת המטבע כמוהו כהודאה בהפסד - או לכל הפחות הודאה בעובדה המצערת שיש במשחקים הללו משהו בלתי מאוזן באופן מובהק, יתרון כלשהו שאותו ניתן לגלגל לפתחם של אלוהי המזל בלבד. שחקני שחמט הרי אינם יכולים לשחק שניהם ב"אפור" - על אחד מהם לשחק בכלים הלבנים; ונבחרות קריקט אינן יכולות לגלגל את הכדור בו-בזמן.

הפתרון הברור הוא נטילת תורים. הדבר יפה לגבי השחמט, שם סדרת משחקים עשויה להימשך כמעט לנצח, אך מתאים קצת פחות לקריקט, ועוד פחות לפוטבול האמריקאי (במקרה האחרון מקשה לוח השידורים בטלוויזיה על הארכות זמן אין-סופיות).

לכלכלה יש תשובה טבעית לבעיה: במקום לסחור ביתרון המגולם בזכייה בהטלת המטבע, יש לסחור בדבר הניתן לחלוקה באופן מדויק יותר. בשחמט אפשר לקצר את זמן המשחק של השחקן הלבן. בקריקט יכולה הקבוצה, הזוכה ביתרון של בחירת השחקן החובט הראשון, להעניק ליריבתה יתרון בצורת הקפות נוספות. בפוטבול, הקבוצה שזכתה בהטלה "נענשת" באופן טבעי בכך שהיא נדרשת להתחיל את ההארכה בחלק האחורי של המגרש; הבעיה היחידה היא שהיא לא מתחילה רחוק מספיק.

הדבר מהווה דוגמה לבעיה אחרת. הסכמנו שכל אחת מהקבוצות צריכה ליהנות מפיצוי כלשהו - בזמן, במספר הקפות או במיקום במגרש. אבל כמה גדול צריך להיות הפיצוי? כאן, שוב, לכלכלה יש התשובה. יש להעלות את היתרון ל"מכירה פומבית" ולברר מי מהקבוצות מתחייבת לפצות את יריבתה יותר. זהו רעיון שוויוני לחלוטין, הוא מרגש הרבה יותר מהטלת מטבע, ואף מדגיש את יכולות השיפוט של הקפטנים. ומאחר שלא כל ההטלות חשובות באותה מידה, במיוחד בקריקט, מחירי "המכירה הפומבית" ישקפו את תנאיו של כל משחק.

כתבתי עבודת תזה על המכירות הפומביות הסדרתיות, ואני די מתבייש להודות שיישום הגיון המכירה הפומבית למשחק הקריקט איננו רעיון מקורי שלי - ואף לא של מישהו מעמיתיי הכלכלנים. דווקא אוהדי הספורט פרצו פה את הדרך. האחים המהנדסים כריס ואנדי קוואנבק הציגו את רעיון המכירה הפומבית בפני רשויות הפוטבול האמריקאיות ב-2003, אך לא זכו להצלחה.

אך גם הם לא היו הראשונים. למיטב ידיעתי, הרעיון המבריק להמיר את הטלת המטבע במכירה פומבית הוצג בעבר כאן, מעל דפים אלה ממש. וורן אדוארדס, יזם סדרתי מלונדון, הציע את המנגנון הזה במכתב למערכת "פייננשל טיימס" ב-1999. רק לאחרונה נודע לי, לצערי, כי תת-ועדה של מועדון הקריקט הפרטי העתיק והמכובד בבריטניה, MCC (Marylebone Cricket Club), בחנה את הרעיון בקיץ האחרון וגילתה "מעט מאוד התלהבות" לגביו. כמה חבל: אולי זה לא רעיון קריקטי מובהק, אבל זהו מהלך כלכלי מצוין.