ועדת חקירה לוועדת בכר

מי בכלל אמר שרפורמת בכר אחראית למשבר הפיננסי? או אולי זו הדרך הקלה שבוחר שוקי אורן להתמודד עם הביקורת על רפורמת בכר, רק כי היא יצירת המופת של משרד האוצר - בו הוא עובד, אותו הוא משרת ואת פועלו הוא משווק ללא לאות.

האם רק כך, מר אורן, אפשר להתמודד ביושר עם הטענות ההולכות ומתעצמות נגד הוועדה, מסקנותיה ודרך היישום שלהן? האם זו הדרך הנכונה לשרת את הציבור, שבשמו פעלה הוועדה, ובשבילו, לכאורה, קידמה את מסקנותיה? האם מי שמעז לצאת נגד הוועדה מושתק מיד ע"י הקונגלומרט היחצ"ני של משרד האוצר, בטענה שהוא די טיפש, ולא יודע "לנתח את מה שקרה בישראל נכון"?

מדהים לראות כל פעם מחדש עד כמה אנשים המציגים עצמם בצורה אצילית כ"שומרים על הקופה", "מגינים על הצרכנים", "אחראים על כספי הציבור" - בקיצור רובין הוד בהתגלמותו - הם כולם תוצר של יחסי ציבור ותו לו.

יש להם היכולת להציג כושר שיפוט נפלא לגבי סביבתם, תוך שהם מחלקים ציונים לכל עבר. כשזה נוגע לעצמם, לפעולות שהם יזמו ותוכניות שהם הוציאו לפועל, מתרחש דבר מה מוזר: בגלל אותם חטאי היבריס, גאווה ואגו בהם הם נדבקים, אין הם מסוגלים להסתכל באובייקטיביות על מעשי עצמם, אף שבפועל הם דפקו את הצרכנים, את הציבור ואת משלמי המסים.

מילא אנחנו, עיתונאים אשר כותבים לא פעם ולא פעמיים נגד ועדת בכר ויישומה המהיר מדי, כנראה "לא יודעים לנתח את מה שקרה בישראל נכון"; אבל איך מתכוון אורן להתמודד עם הביקורת חסרת התקדים שמתח השבוע בנק ישראל על הוועדה? האם גם שם "לא יודעים לנתח את מה שקרה בישראל נכון"?

אורן וחבריו באוצר היטיבו להדחיק את הביקורת ולטאטא אותה מתחת לשטיח, אז אולי נזכיר להם ולקוראים כמה מעיקריה: ובכן, בנק ישראל קובע במפורש ש"יישומה המהיר מהצפוי של הרפורמה הביא לשינוי המבני עוד לפני שהרגולציה הותאמה למבנה החדש" (דרך אחרת לומר שהפיקוח של האוצר כשל לחלוטין); ש"להעברת הבעלות והניהול של קופות הגמל מהבנקים לחברות הביטוח ולברוקרים פרטיים יש תרומה לעלייה בתיאבון של קופות הגמל לסיכון" (דרך אחרת לומר שהמוסדיים התפרעו ברדיפה עיוורת אחרי תשואות ובונוסים - והאוצר נרדם); וש"שוק האשראי החוץ בנקאי היה מוקד הסיכון למערכת הפיננסית ב-2008" (דרך אחרת לומר שפיתוח השוק שהואץ ע"י האוצר וועדת בכר הוא-הוא לב הבעיה).

האוצר מנהל עתה קמפיין נגד מי שקיבל את הכסף בשוק האשראי החוץ בנקאי. חלק מהביקורת מוצדק (חלק מהאנשים לקח את הכסף ופיזר אותו לכל עבר, בין היתר לכיסו); חלק פופוליסטי (עשירים מול עניים, חזקים מול חלשים, זה תמיד מוכר טוב); וחלק מהביקורת מונהג ע"י אנשי עסקים מתוסכלים וכושלים בתחפושת של עיתונאים, שמנצלים את המצב לחיסול חשבונות אישיים (את חלקם, אנחנו מניחים, תוכלו לראות בין הטוקבקיסטים למאמר הזה).

האוצר מתעלם לחלוטין מהצד שנתן את הכסף, הגופים המוסדיים, כי ביקורת עליהם היא למעשה ביקורת על האוצר עצמו ועל צורת הפיקוח שלו. לכן, כדי סוף-סוף "לנתח את מה שקרה בישראל נכון", אולי כדאי שתקום ועדת חקירה, בדיקה או איך שיקראו לה, שתגיש לציבור הסברים על ההתגלגלות של ועדת בכר. הביקורת של בנק ישראל יכולה לשמש תשתית מצוינת לוועדה הזו, שתצטרך לתת תשובות הוגנות וישרות לציבור לשאלות הכואבות הבאות:

1. כיצד קרה שהצרכן נדפק מכל העסק ששמו ועדת בכר? כיצד קרה שדמי הניהול על ניהול כספי הפנסיה שלו הוכפלו ושולשו בתוך שנה? אולי הוועדה תסביר לציבור שדמי ניהול של 1.5%-2% הם הרוצח השקט של התשואות, שהם אוכלים לאט-לאט את התשואה העלובה הממוצעת לאורך השנים, והציבור, שכל-כך דאגו לו וריחמו עליו, משלם את מחיר הרפורמה.
   
   אולי הוועדה תסביר לציבור, שוועדת בכר למעשה רתמה את כספו, את "כספי משלם המסים הישראלי", לגביית-יתר של דמי ניהול בסך מיליארד שקל לשנה לפחות, והיד עוד נטויה.
   
   
2. כיצד קרה שרכיב האג"ח הקונצרני הגיע לשיעור ממוצע של 40% (!) מהתיק של קופות הגמל, מכשיר השקעות סולידי? האם זה לא בגלל שוועדת בכר יצרה מגרש תחרותי עקום בתקווה שהוא ישרת את הצרכנים, והתוצאה היתה בדיוק הפוכה?
   
   האם התחרות לחיים-או-למוות הזו הלהיטה את הרוחות, גרמה לתמחור ליברלי מדי של סיכונים, שיבשה לחלוטין את המודלים לניהול סיכונים ואת דעתם של מנהלי בתי ההשקעות, עקב ריצת אמוק אחרי הבונוסים? האם הוועדה הובילה את הגופים המוסדיים להימורים פרועים על כספי אחרים, לעושק דמי ניהול, וכל זה בלי לשאול את רשות החוסכים?
   
   
3. כיצד קרה שוועדת בכר הבטיחה לחסל את ניגודי העניינים בשוק ההון, ורק העבירה אותם מצד לצד? האם הגופים המוסדיים דחפו הנפקות של איגרות חוב מפוקפקות באמצעות מחלקות החיתום שלהם, רק כדי לגזור דמי תיווך שמנים לעצמם, ואחר-כך לדחוף את הסחורה הדפוקה הזו לתיקי הלקוחות?
   
   
   
4. ועדת חקירה יכולה לקבל את עמ' 14 בפרויקט השכר המיוחד של "גלובס", היום ב"שוק ההון". זה מסמך מאלף על איך הצליחה קבוצה מצומצמת יחסית של מנהלים שכירים בגופים מוסדיים להפוך למולטי-מיליונרים בתוך זמן קצר, הרבה בזכות ועדת בכר.
   
   בפועל, מדובר על רתימת כספי החוסכים היישר לכיסי המנהלים. וזה הרבה יותר גרוע ממה שאתם חושבים: לאותם מנהלים בגופים המוסדיים אין שום אינטרס להיאבק במשכורות המנופחות של מנהלי החברות הציבוריות, אחרת איך הם יצדיקו את חבילות השכר המנופחות שלהם? יד רוחצת יד, אשמור לי ואשמור לך.
   
   
   
5. ועדת חקירה יכולה לנתח מקרה אחד מייצג של ההפקרות הפיננסית: הנפקת האג"ח של עמית ברגר בחברת אנטר הולדינגס. איך בדיוק הרעיפו הגופים המוסדיים על ברגר כ-150 מיליון שקל, חלקם בלי ביטחונות, כשכל בוגר הפקולטה לראיית חשבון היה מבין שלברגר אין נכסים שמסוגלים לייצר מזומנים (כמו טיב טעם ופריזמה)? מאיפה האשליה שהוא יוכל להחזיר אותם 150 מיליון?

עמית ברגר הגאון

נו, טוב, אנחנו אכן מטומטמים ו"לא יודעים לנתח את מה שקרה נכון". ובכלל, איזה מצחיקים ונאיבים אנחנו. מאזנים? ראיית חשבון? תזרים מזומנים? יכולת החזר? זה עמית (ברגר) החביב, ההוא שמכיר כל פינה בשוק ההון, שהרים כמה טלפונים לחברים הוותיקים בבתי ההשקעות, וגייס בצ'יק 150 מיליון. הם גזרו עליו קופון שמן בעמלות הנפקה, הוא שרף את המזומנים, וכספי הציבור המטומטם של ועדת בכר מימנו את כל החגיגה.

eli@globes.co.il