להקה מיקום אחר

היום בעוד חמישה שבועות - בהנחה שהמצב הביטחוני יישאר סביר - דפש מוד תגיע להופעתה הראשונה בארץ הקודש. קרוב לשלוש שנים אחרי ביטול ההגעה בימי מלחמת לבנון השנייה, אחרי 30 שנות פעילות ובעקבות אלבום האולפן ה-12 שלהם, "צלילים של היקום", דפש מוד כמעט יחנכו כאן את המסע העולמי "סיבוב של היקום".

לקונצרט באצטדיון רמת-גן תקדם רק הופעת הרצה בלוקסמבורג. אלבומם החדש ייצא בעוד שבועיים, אבל בשבוע שעבר דלף במלואו לאינטרנט, ונהדר לגלות שדפש מוד מגיעים לישראל בכושר שיא.

"צלילים של היקום" הוא אלבומם הטוב מאז ראשית שנות ה-90, וייתכן שבמבחן הזמן יתברר כטוב מכולם, ואולי חשיבותו ומעמדו יחרגו מעבר לגבולות הרחבים כשלעצמם של דפש מוד. זה תקליט שעשוי להיזכר כציון דרך תקדימי בפופ העולמי בכללו.

בלי לקרוץ למצעדים

"צלילים של היקום" הוא אלבום אולפן ראשון ותקדימי, שעשוי לסמן פריחות מאוחרות שכאלו גם עבור להקות רוק והרכבי פופ. ישנם בו כל המרכיבים שהפכו את דפש מוד למי שהינם, ולהבדיל מתוצרי הלהקה מלפני שמונה וארבע שנים, הוא עתיר בשירים מצוינים.

ההסבר ללבלובה המאוחר ויוצא הדופן של דפש טמון, בין השאר, גם באחד ההבדלים הבולטים שעושים אותם שונים מהנהוג במודלים המקובלים ללהקות עילית. גם הפעם, כפי שנעשה לראשונה בתולדותיהם לפני ארבע שנים, הסולן דייב גאהאן תרם שלושה שירים לאלבום. שמועות סיפרו אז שזו התחייבות שנוסחה כסעיף משפטי שסייע להשבת השלום ושיתוף הפעולה בין גאהאן ליוצר המרכזי בדפש, מרטין גור.

בדרך-כלל, אצל להקות ותיקות ומצליחות, כמו הוותיקה והמצליחה מכולן הסטונס, או כמו בשתיים בערך בנות גילה של דפש, יו 2 ו-REM, היבול היצירתי תלוי בזיווג בין שני מנהיגים-יוצרים עיקריים. בדפש מוד,

להבדיל, הוא תמיד נשען על איכויות ויכולות הכתיבה של אדם אחד בלבד, מרטין גור. זה אומר שרבות מהדינמיקות המקובלות בלהקות, של מתחים מפרים, של איזונים ובלמים, של התססות ואתגורים, מתנהלות אצלם אחרת.

בראשית ובאמצע העשור הנוכחי, כשהקרע בין גאהאן לגור נפער לעין כל, וכשהיה נדמה שעיקר חיוניותו של החבר השלישי בלהקה, אנדי פלטצ'ר, נובעת מיכולתו לתווך ביניהם, נראה שגור וגאהאן יפרשו לטובת קריירות הסולו שלהם.

בינתיים גאהאן השתפר ככותב שירים בשני אלבומי הסולו שלו, ובאלבום הלהקה החדש אחד מהשלושה שתרם, "Miles Away / The Truth Is", נמנה עם ארבעת השירים הכי טובים. וגור אמנם השתדל בהקלטות הסולו שלו בעיקר לכסות שירים של אחרים, אבל הפעם במסגרת הקבוצתית הוא חוזר, כאמור, ממש לגובהי כתיבתו, שכמותם לא ידע מאז 1990.

אלו הנושאים הרגילים בשירים של דפש: חשבונות נפש ואכזבות, תשוקות בלתי ממומשות ומשיכה אל האופל, אלא שלהבדיל משני האלבומים הקודמים, נשמע שלגור חזרו ההשראה והתשוקה. זה לא "עוד מוצר מובהק של המותג דפש מוד" כקודמיו, אלא אלבום שמתעד את ההתעלות וחדוות העשייה של האחראים לו.

אם ישנה באלבום נקודת תורפה, היא נובעת מכך שאין בחזיתו שיר דגל להיטי במובהק נוסח "Never Let Me Down Again" או "Enjoy the Silence". נדמה שגור ושות' כבר כמעט מוותרים על הקריצה למצעדים, ומתרכזים בפנייה הישירה והכמעט אינטימית למיליוני אוהדיהם הנאמנים.

בלי בס ותופים

כבר מהפתיח, "בכבלים", ברור שיש פה שפע של המנוני הופעות עתידיים. חלק מהסקסיות העכשווית והכה מורגשת נובע מהאיפוק הקולי של גאהאן, שהופך עם השנים למגיש שמדויק וענק כמעט כמו ההפקה המוזיקלית העילאית של להקתו.

לדפש יש יכולת ייחודית וכמעט בלעדית לייצר מיידיות ועומק מתוך הסתירה לכאורה שבין עומס רגשי לבין איפוק. חלק משיריהם כתובים כמלודרמות מילוליות וצליליות, שבטיפול הפקתי אחר עלולות לגדול לזוועות אצטדיוניות או קאמפיות, אבל אצלם האסתטיקה המזהרת שומרת תמיד על נוסחת המקסימום הבעה במינימום תפקידים כליים.

חלק מהייחוד הדפשי נובע מהיותם הלהקה הגדולה ביותר אי פעם שתלויה כמעט בלעדית בתפוקת כתיבת השירים של אדם אחד. אולי משום כך הם גם הלהקה הגדולה הראשונה שמביאה אלבום מצוין אחרי ותק כה ממושך.

אבל הם ייחודיים גם משום שהפכו למצליחים ביותר מבני דורם, תוך שהיו כמעט ליחידים שהשכילו להעביר את אמנותם מהמועדונים לאצטדיונים בלי להשתמש בהרכב השגרתי של בס ותופים, שלרוב חיוניים לאמני הפופ לסוגיהם על מנת להזיז, לרתק ולעניין בו זמנית עשרות אלפי זוגות רגליים ואגנים.

דפש מוד הפכו מסוף שנות ה-80 להרכב האלקטרוניקה המצליח בהיסטוריה, ולמפלצת רוק שבקושי משתמשת בקודים הגנטיים של מפלצות הרוק לדורותיהן. הם ויתרו על מרבית קלישאות קודמיהם וניסחו קלישאות חדשות לעצמם ולשלל חקייניהם, אבל בהאזנה לשירים טריים וכובשים כמו "Little Soul" ו"In Sympathy", מסתבר לא רק עד כמה היו חדשנים לזמנם, אלא גם עד כמה איש עוד לא ממש פסע בעקבותיהם.

דפש מוד הצליחו למסחר רעיונות וצלילים מהשוליים ולהביא אותם לזרם המרכזי כשבדרך, במקום לאבד מקוריות וזהות, הם רק גיבשו וזיככו עוד יותר את מעמדם כגוף יצירתי וכלכלי ייחודי בתחומו.

בהתחשב בכך שגם ההרכב הפותח הבינלאומי שלהם ברמת-גן, היה יה יהז, הוציא לאחרונה אלבום מוצלח, דומה שהכל מוכן לקראת הפיכתו של ה-10 במאי ליום שבו יתקיים כאן אחד ממופעי המוזיקה הזרה המוצלחים ביותר שחווינו. *