אפריקה נכסים נולדה בחטא

לב לבייב הוא יזם קלאסי. יזם אמור להריח הזדמנויות. הוא קונה קרקע, משביח אותה, בונה עליה פרויקט מגורים/מסחר/משרדים ואז מוכר אותה למרבה במחיר. הוא תמיד יעדיף לקחת את הכסף כדי לרוץ איתו ליזמות הבאה, זו שמבטיחה לו תשואה של עשרות אחוזים, מאשר להישאר עם הנכס כמניב ולהפוך לעוד שחקן פיננסי שרושם תשואה חד ספרתית.

כשהשווקים רותחים

אבל התקופה הנוכחית הפכה גם את גדולי היזמים לשחקנים פיננסיים. פתאום היה כל כך קל לגייס כסף בזול, עד שהיה חבל להיפרד מנכסים המבטיחים תשואה של 7% או 8%.

כשהשווקים רתחו, אפשר היה אפילו להציף ערך ולהנפיק את זרוע הנכסים המניבים, שליקטה מן הגורן ומן היקב נכסים לא מוגדרים שהסתובבו בפורטפוליו של האמא. כך הצטרפה אפריקה נכסים לבורסה המקומית באוקטובר 2004, כשאפריקה גייסה 400 מיליון שקל בהנפקת חברת הבת.

איזי כהן אינו מקרה

לא במקרה, חברת הבת הזאת מנוהלת על ידי איזי כהן, מנכ"ל אפריקה ישראל עצמה. היו"ר שלה הוא נדב גרינשפון, סגן יו"ר אפריקה ישראל.

רק שנכון להיום, אחרי מכירת קניון רמת אביב, קניון סביונים, מגדל הקריה ומעונות הסטודנטים בירושלים ומכירת מגדל אפריקה ישראל בתל אביב, היא נשארת עם פורטפוליו עלוב למדי בישראל, הכולל בעיקר את פארק המדע בנס ציונה ועוד כמה קניונים שהיא לא ממש מתגאה בעצם קיומם (פנורמה בחיפה, מרכז מסחרי בגני תקווה ועוד).

המצאה פיננסית

אז נכון שבחו"ל יש לה כמה פרויקטים מניבים. כאלה שהיא יוזמת (וברור למדי שגם הם עומדים למכירה), כמו איירפורט סיטי בבלגרד, בניין משרדים בפראג וקניון פרדוביצה פאלאס בצ'כיה, אבל לצידם יש עוד הרבה מאוד פרויקטים באירופה ואפילו בפיליפינים ובפנמה שבכלל מציעים דירות למכירה.

כלומר, אפריקה נכסים היא המצאה, פיננסית בעיקר, של חברה יזמית, שהייתה נכונה לשעתה. כל עוד היו לה נכסים מניבים, שיצדיקו את פעילותה, הבלגנו. אבל כעת, עם אוסף לא ברור של פרויקטים זניחים יותר או פחות ברחבי העולם, היא נראית כמו שלד עגום למדי.