ללמוד מאביגדור ליברמן

העובדה שאביגדור ליברמן הוזמן השבוע לביקור במצרים, צריכה ללמד את כולנו דבר או שניים, גם על ליברמן, וגם על מצרים בפרט והאזור בכלל. רק לפני שבוע הודיע שר החוץ המצרי לישראל כי כף רגלו של ליברמן לא תדרוך על אדמת ארצו "כל עוד הוא מחזיק בעמדותיו". זה נשמע כמו מסר חריף ביותר. אבל בעלי ניסיון בשפה הדיפלומטית יכלו לאתר את תחילת ירידתה של מצרים מהעץ הגבוה שטיפסה עליו. כי מי שרוצה להישאר על העץ, לא אומר "עמדותיו" באופן כללי, אלא מפרט באילו עמדות מדובר.

הזמנה ללא שינוי עמדות

ואמנם, שבוע לאחר מכן מגיע ארצה שר המודיעין המצרי לפגישה עם ליברמן - שזה כשלעצמו צעד לא רגיל, לאחר שבמשך חודשים רבים לא ביקרה בארץ אישיות מצרית בכירה כזו. בסופה של הפגישה הזמין עומר סולימן את ליברמן לביקור בקהיר. האם ליברמן שינה את עמדותיו כדי לזכות בהזמנה החשובה? ובכן, ליברמן הרעיף מחמאות על מנהיגותו של חוסני מובארק, על חשיבות הקשרים בין שתי המדינות וכיו"ב. את עמדותיו המדיניות לא הזיז אפילו מילימטר אחד.

כלומר, מצרים למעשה החליטה לקבל את ליברמן. למה? כי להערכתה, זו המסקנה המתבקשת, חשוב למצרים לקיים קשרים עם ליברמן, אם לא של קירבה, הרי של עבודה. מה אנחנו יכולים ללמוד מזה? שמצרים לא נבהלת מעמדותיו המוצהרות של ליברמן. בטח לא ברמה של בהלה וחרדה שאותה מפגינים בתקשורת הישראלית.

אצל ליברמן יודעים

על-פי ההתנהלות המצרית בפרשה, אפשר להגיע למסקנה נוספת, שאולי מצרים אפילו מעריכה את ליברמן. הרושם שיוצר שר החוץ הוא של אדם בעל עקרונות ועמדות ברורות. אנשים, וגם מדינות, מעריכים תכונות אלה. בכל מקרה, גם כאשר מדובר במשא ומתן, עדיפים כאלה על אנשים שעמדותיהם מתנדנדות הלוך ושוב, עד ששוב אינם יודעים מה הם באמת רוצים.

אצל ליברמן יודעים. זה לא אומר שהדבר שיודעים גורם נחת רוח למצרים וגם לאחרים. אבל כאשר יש לך עסק עם אדם בעל דעות ברורות, קיים גם סיכוי לשנות את דעותיו, אולי חלק מהן, ואולי למתן אותן. הכי קשה לשנות דעות שהיום הן כאלה, ומחר הן אחרות. בכל מקרה, ברור לגמרי שליברמן הרשים את המצרים כאדם שאפשר להידבר איתו. הם ודאי יודעים שליברמן חושב, או לפחות אומר שהוא חושב, שהוא יוכל להראות למצרים, וגם לאחרים, שדרכו היא הנכונה. אלא שאנשים נבונים יודעים, שקימת גם האפשרות ההפוכה - כלומר, שליברמן יראה מלשכת שר החוץ מה שלא ראה ממקום מושבו בהתנחלויות. אבל כדי שזה יקרה חייבים להיפגש ולדבר.

חבל למפגש מרתק

כתבתי כאן, מיד לאחר מינויו של ליברמן לשר החוץ, שזה מהלך רצוי מאוד מסיבה ברורה מאוד: כל השנים הלכה המדיניות הישראלית בתלמים די קבועים שלא הובילו לשום מקום. בעיניי זה מרתק להעמיד את ליברמן ודעותיו לעימות רציני וענייני עם עמדותיהם של הערבים, וגם של העולם. צריך לתת לליברמן את החבל כדי שימצה את עצמו בתהליך הזה, ולקוות ולאחל שיצליח. ואם ייכשל, אז לפחות נדע אחת ולתמיד, ויידעו גם ליברמן ותומכיו, שגם להם אין נוסחת הקסם.

ברק: נחישות או נחשיות?

אי-אפשר שלא להשתאות למראה הנחישות שמראה ברק במאבקו נגד המורדים במפלגתו. להדיח מזכ"ל מפלגה זה תמיד דבר לא פשוט, אבל כאשר עושה זאת המנהיג שבעצמו הפיל את מפלגתו על הפנים - זה ממש מעשה אמיץ. עם כל הכישלונות שלו, ברק לא חושש לעמוד שוב מול ועידת מפלגתו כדי לקבל את אישורה להדחתו של איתן כבל. זה אומר שהוא בטוח בניצחונו. זה אומר עוד יותר מה דעתו על הצירים לוועידה. אבל זה מעורר גם שאלה יותר חשובה: איפוא הנחישות הזאת כאשר מדובר בפלסטינים?

איפה היה אומץ הלב כאשר היה צריך להחליט על המשך הפעולה האחרונה בעזה, שהפסקתה בטרם עת מחקה חלק גדול מהישגיה? איפה הנחישות לגבי המאחזים הבלתי חוקיים שבמשך שנים הודיע ברק שיוריד אותם, ובסוף לא עשה דבר? או שגם הפעם, כאשר ברק אומר נחישות, מה שיוצא זה נחשיות?

matigolan@globes.co.il