תודו, אביגדור ליברמן, גיבור השבוע, עושה לנו את זה. כעס, טינה, חשדנות, פחד ושנאה ל"איווט האיום", לצד הערכה, הערצה, תקווה, ישועה ונאמנות ל"אביק שלנו". עד הקצה. אין אמצע. אף אחד לא נשאר אדיש. גם הוא כזה, גיבור וקורבן, דון קישוט וסינדרלה, כוחני ורגשן, פרקטי ואידיאולוגי, מניפולטיבי והוגן, גמיש ורגזן, מפרגן ולא סלחן.
יפה הבלורית והתואר
הכי מוזר: התכונות הבולטות שלו - ביטחון עצמי מופגן, גאווה לאומית מתגרה, חוצפנות, וכחנות, עוקצנות ובוטות בינלאומית ("או"ם שמום" אמר ראש הממשלה הראשון והנערץ דוד בן גוריון. "ירצה לדבר - שיואיל לבוא לכאן, לא ירצה - שיילך לכל הרוחות", אמר "האיש המפחיד" שמתכוון להיות ראש הממשלה, על נשיא מצרים חוסני מובארק) - נחשבו פעם לתכונות אידיאליות של "צבר", "סברס". יפה הבלורית והתואר.
והוא? הוא בכלל מדבר במבטא רוסי כבד, עומד בראש תנועה שהוקמה כמפלגת עולים, החליפות שלו משובחות, עניבות המשי חונקות את צווארו העבה, עושרו האישי הוא תעלומה, החופשות שלו במולדבה מולדתו, יוצא ובא בבנק אוסטריה, שושבין כבוד אצל מר-קזינו אירופה מרטין שלאף, חבר הכי טוב שלו אוליגרך, המשטרה המקיימת נגדו חקירה ממושכת, מתוקשרת ורב-לאומית, מצליחה בעיקר להביך את עצמה בכל פעם מחדש.
והוא בכלל שנוא נפשם של מגזרים פופולריים בשמאל, שלא מצליחים לבלוע את הכינוי 'שר החוץ אביגדור ליברמן', וכבר "קברו" אותו פעם אחר פעם.
לא מתייפייף
את הבוטות, הדווקא, קשיחות-הדיבור, הדרמה שהולכת איתו לכל מקום וכל הזמן, הוא הביא מהבית. האגדה מספרת שהוריו וסבתו, איווה, שעל שמה הוא קרוי, התגוררו בקישינב, ברית המועצות דאז. כל העיר, על יהודיה, דיברו רוסית, רק הם התעקשו לדבר יידיש.
עד אמצע השבוע נראה היה שהדיפלומט החדש ליברמן מתקרב לסטטוס של סוס-מת. מוקצה מחמת מיאוס. בישראל ובעולם. הכותרות סערו בציטוט משפטים הכי פרובוקטיביים ששר חוץ, יכול לומר. אוהביו אמרו שהוא רק אומר אמת, לא מורח, לא מתייפייף, לא מתכופף לא פוחד. שונאיו זעקו שהוא סכנה למדינה, בגללו נורחק מעמי העולם, נוחרם באמריקה, אירופה וכל העולם הערבי.
מלך מדיניות החוץ
לקראת סוף השבוע הפך ליברמן למלך מדיניות החוץ של ישראל. שיחה עם הילרי קלינטון, מזכירת המדינה האמריקנית, על סנקציות חדשות נגד איראן, ביקור ראש ממשלת צ'כיה, פגישה עם שר החוץ הסיני, ושיא השיאים, הכי לא צפוי: פרומו לסולחה פומבית עם השכנה הבעייתית מהמערב הדרומי. פגישה ארוכה עם עומר סולימן, שר המודיעין המצרי, לחיצת ידיים והזמנה להגיע לביקור במצרים. אוהביו במאניה, שונאיו בדיפרסיה. הוא חוגג: "הכול דבש".
אולי לעולם נמאס מהדיפלומטיה האלגנטית שמדברת בנימוס אבל תוקעת סכינים ואולי ליברמן צועד כמו פיל בחנות חרסינה וחי על זמן מדיני שאול. אולי הבוטות המיוחדת לו ברורה ונוחה יותר, אולי נותנים לו לדבר עד שינעלו בפניו את הדלת.
אולי ברגע אחד בלתי צפוי יזנק החוצה מהממשלה ויסכן את קיומה, אולי יתאפק וישמור עליה קדנציה מלאה. אולי יישב בבית הסוהר, אולי יהיה פעם ראש ממשלה. *
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
