סופם של הדולי ג'ונסונים

תוכנית המיסוי על הזרים תגרום לבעלי הקבוצות לחשוב לפני שהם ימשיכו להציף את השוק בשחקנים סוג ג'

1. הקץ לשמש, לים ולשאכטות

גזירות כלכליות יכולות להיות לעיתים דבר נפלא, למשל הרצון של האוצר להגדיל את המיסוי על שכר השחקנים הזרים, שכיום מגיע למקסימום של 25% בלבד. חלפו הימים של אובארוב וקנדאורוב, של סיריל מקנאקי וג'ובאני רוסו. רוב הזרים שמשחקים בשתי הליגות הבכירות בישראל אינם יותר מעובדים זרים, שמעסיקיהם לא נדרשים להביאם כעובדים בענף חיוני שסובל ממחסור בידיים עובדות (כמו חקלאות ובניין למשל). אלא פשוט מעדיפים להעסיק את חלקם משיקולים של תועלת כלכלית גרידא. נכון, פה ושם, במיוחד אצל הקבוצות העשירות יותר בליגת העל, נמצאים כמה שחקנים זרים מוכשרים יותר, בעלי רזומה מכובד משל רוב עמיתיהם. אבל גם שם יש לעיתים כאלו שנראים טוב יותר על הנייר מאשר על הדשא, ע"ע דולי ג'ונסון ממכבי ת"א, למשל.

לפחות במקרה של ג'ונסון אי אפשר להאשים את בעלי הקבוצה על שהם מנסים לחסוך על גבו או על גב שחקן ישראלי שהיה יכול לשחק במקומו. אבל בידקו בקרב קבוצות הליגה שאינן מתל אביב, חיפה או ירושלים ותקבלו, לכל היותר, זר אחד סביר מתוך חמישה.

במעבר חד אל הפרמיירליג האנגלית, ליגת הכדורגל הטובה והמצליחה ביותר בעולם כמעט מכל בחינה אפשרית: באנגליה הגיע אחוז הזרים בקרב קבוצות הפרמיירליג לכ-65%, נתון מדהים. בהרכבה של ארסנל אתמול בחצי גמר הצ'מפיונס ליג, היה רק שחקן אנגלי אחד: תיאו וולקוט.

ברור שלא את כל התנאים הללו אפשר להפוך לסף כניסה מכובד יותר של זרים לכדורגל הישראלי, אבל היה נחמד אילו היו קובעים כמה קריטריונים בנושא.

את מה שלא עשתה ההתאחדות לכדורגל, עשו למען הכדורגל הישראלי פקידי האוצר: מיסוי על משכורתם של ספורטאים זרים יגרום לבעלי הקבוצות לחשוב פעמיים לפני שהם מציפים את הכדורגל הישראלי בעובדי הקבלן של הספורט.

בליגת הכדורסל המצב מורכב יותר, אבל לא שונה מהותית. גם כאן יש יותר מדי שחקנים זרים ולמרות ניסיונות ברוח "החוק הרוסי" להבטיח את מעמדו של שחקן הכדורסל הישראלי, הלך זה וכורסם עד למצב שבו צעירים רבים, כוכבים בנבחרות הנוער והקדטים, מחליטים למצוא לעצמם עיסוקים מכניסים יותר במקום להיאבק על הפרקט. ישראל, עם מזג האוויר הנוח שלה ומדיניות בדיקות הסמים הליברליות שלה, הפכה יעד אקזוטי עבור פליטי מכללות עם גיליון התנהגות בעייתי - שמש, ים ושאכטות לרוב בתמורה לכך שתאמר מדי פעם לכתב המקומון ש"אין כמו חומוס", נשמע דיל לא רע. גם כאן הגיע הזמן לחזור לשפיות.

2. בעל פיצוציה ופקיד שומה

גזירות כלכליות יכולות לעיתים לשקף את חוסר ההבנה של הוגיהן: הרעיון למסות זכיות נמוכות בהגרלות יכול להפוך לפגיעה אנושה בספורט הישראלי. בניגוד למשתתפי ההימורים של מפעל הפיס, שבדרך כלל חולמים על "הפרס הגדול", הרי שהמועצה להסדר ההימורים בספורט הצליחה באמצעות ה"ווינר" לייסד קהל קבוע של מהמרים שעבורם ההימור הוא העוצמה של ההנאה מהספורט, בעיקר בכדורגל. עבור קהל זה, סיסמת הפרסום: "בוא תעשה מזה כסף" תפסה ובגדול: הם לא רואים לנגד עיניהם את המיליונים של "הפרס הגדול", אלא זכיות צנועות יותר, מעין "תגמול" ראוי על הבנתם בספורט. לקהל המהמרים הזה יש לא מעט חלופות: מבתי הימורים מקוונים ועד ל"בטים" שכונתיים. מיליארדים של שקלים "מתבזבזים" בחלופות הלא חוקיות האלה. מיותר לציין שאת הזכיות בערוצים הללו, לא מתכוון איש למסות.

אבל זו לא הבעיה היחידה: אצל חלק מהמהמרים קיים גם הריגוש שבסיפוק המיידי, או במילים אחרות: האפשרות לפדות את סכום הזכייה בתחנת הטוטו. נניח שזכית ב"ווינר" ב-5,000 שקל, לא מדובר בסכום שמשנה חייו של אדם, אבל מדובר בהחלט בזכייה שמקנה לו את העונג לחוש את ה"סטיפה" הזאת בכיס. עכשיו ייאלץ כל בעל תחנת טוטו להפוך למעין פקיד שומה קטן, ולנכות ללקוחותיו מס במקור...

מדובר בבדיחה עצובה: בשנים האחרונות הפך ה"ווינר" למקור ההכנסה החשוב ביותר של המועצה להסדר ההימורים בספורט, ובתרגום לשפת המעשה: למקור ההכנסה החשוב ביותר של הספורט הישראלי. מי יממן עתה את הספורט: שרת הספורט החדשה בממשלה שצריכה לממן עוד 29 שרים בתקופה של משבר כלכלי? מינהל הספורט? הרי אם יקטינו את תקציבו של זה, הוא יצליח בקושי לכסות את הוצאות התפעול שלו. הימורי ספורט הם הרגל, יש שיטענו הרגל מגונה, אבל אין מחלוקת על כך שכל שקל שיגרע ממערכת ההימורים החוקית בישראל, יעבור, כמעט מייד, אל תעשיית ההימורים הבלתי חוקיים, זו שנשלטת בידי אנשים שנמצאים הרחק מעבר להישג ידם של פקידי האוצר.

3. צ'לסי זה לא וולפסבורג

האווירה באולפן ליגת האלופות היתה קשה. לא עזרה העובדה שמדובר בערב יום העצמאות, שלא היווה מזור לחברי הקבינט של הצ'מפיונס. מאז הניצחון של נבחרת גרמניה על הולנד בגמר הגביע העולמי של 1974, לא נרשמה כאן אווירת נכאים כמו מול התיקו אפס של ברצלונה עם צ'לסי. במשך שנה שלמה טחנו אותנו הפרשנים עם כל מני שמות כיפיים כמו "טיקי-טאקה", הכתירו את מסי כנסיך הכדורגל העולמי ואת פפ גווארדיולה כאלברט אינשטיין של המשחק. ועתה, אנה הם באים?

רק אוויל לא יכול היה לראות שאת הכדורגל הנפלא שלה משחקת ברצלונה בליגה שנמצאת בעונתה הגרועה ביותר מזה שנים. קחו את היריבה הצמודה בפסגה, ריאל מדריד. שני מפגשים מול ליברפול הבהירו מעל ומעבר לכל ספק מה באמת ההבדל בין המקום השני באנגליה לזה של ספרד, והניצחון על באיירן מינכן הצליח להרשים עד שנזכרנו שגם ורדר ברמן ו-וולפסבורג כבשו העונה לרשתה של באיירן חמישיות.

בערב יום העצמאות פגשה בארסה, אולי לראשונה העונה, קבוצת כדורגל אמיתית, שלא באה למחוא כפיים למסי וחבורתו, או להחליף חולצה עם אינייסטה אחרי עוד תבוסה. צ'לסי שיחקה חזק, אבל לא באה "לשבור רגליים", לכל היותר היא באה לשבור את הנחת העבודה לפיה ברצלונה היא קבוצת הכדורגל הגדולה באירופה (ויש שטענו אף בכל הזמנים!).

ברצלונה אכן משחקת כדורגל מרהיב, כמה חבל שהוא נגמר בפעם הראשונה העונה שלמשחק מולה הופיעה קבוצת כדורגל אמיתית.

צרו איתנו קשר *5988