יעקב פרי: "אני חושש מהרגע בו יהיה פחות צורך בי. יהיה לי יום פנוי, אתקשר לחבר, אזמין אותו לאכול צהריים - והוא יגיד לי שהוא עסוק מכדי לפגוש אותי"

כבר שש שנים שיעקב פרי מכהן כיו"ר המזרחי טפחות . ב-2008, השנה הגרועה בתולדות הבנקאות הישראלית, הציג רווח שנתי של כ-600 מיליון שקל. הראיון המלא עם פרי התפרסם בגיליון "ליידי גלובס" האחרון, שעסק הפעם בדרייב שמניע אנשים להצלחה.

- מה ברקע האישי שלך יכול להסביר את הדרייב האדיר שיש לך?

"אני חושב שהייתה לי אימא מהסוג הדומיננטי, זה שלא מוותר, למרות, ואולי בגלל, תנאי חיים קשים - גדלתי בבית צנוע, שלא לומר עני, והפרוטה לא הייתה מצויה בכיסם של הוריי. הייתי בן יחיד, ואימא שלי, שהייתה עקרת בית, ציפתה ממני להישגים. היא מאוד דחפה אותי קדימה, בלי לצעוק, אולי אפילו בלי להיות מודעת למה שהיא עושה. היא מאוד טיפחה אותי.

"היא לא הייתה אישה קלה, אבל היא מאוד עודדה אותי להצטיין. הדחף שטבוע בי להישגיות והצלחה זה משהו שהיא נטעה בי. למשל, כשקיבלתי 73 במבחן, היא הייתה הולכת מאחורי גבי למורה ואומרת לו 'יעקב הוא תלמיד של 85 ומעלה'. המורה היה עונה, 'אבל היו לו טעויות', והיא הייתה מביטה בו ואומרת 'אם הוא לא קיבל לפחות 85, זה אומר שאתה טעית'" (צוחק בקול).

- הרבה מנהלים בכירים שהצליחו, מתמלאים בעצמם.

"אנשים שוכחים לפעמים, ואני חש את זה היטב בבנק, שדווקא כאשר אתה נחשב למצליח והתוצאות טובות ויפות, אתה חושש הכי הרבה. הרי לא לעולם חוסן, והדרך למטה מהירה וכואבת. המחשבה הזאת מדרבנת לעבודה הרבה יותר קשה. מי שלא נמצא באור הזרקורים לא יבין זאת, אבל מהכיסא שלי, חוסר הצלחה מפחיד הרבה יותר מאשר אצל מישהו שלא ידוע, וזה דרייב אדיר".

- אתה מתחתן בפעם השלישית. איך הילדים הגיבו?

"הם מאוד בעד, וזה לא מובן מאליו עבורי, אחרי הכול הם עברו איתי תקופות לא קלות. הם ראו אותי במצבים של חוסר שביעות רצון, תסכול - אי אפשר להיות אדיש כשאבא לא מאושר. אבל ברגע שמצאתי אושר וזוגיות שטוב לי בה, כשהמשפחה של אסנת מאוד חמה ומחבקת, אז הילדים והמשפחה בירכו על כך. והם לא מברכים מתוך נימוס - אם משהו לא היה נראה להם, אם לא היו מרוצים, הם היו באים ואומרים. אבל מערכת היחסים שלי עם אסנת מרגישה לי מאוד נכונה וטובה".

- למה חשוב לך להתחתן?

"הצעד של מיסוד הקשר בא ממקום של שלמות פנימית, ולא מתוך ברירת מחדל. אני חושב שזו סגירת מעגל שנכונה לשנינו. יש בינינו מערכת יחסים של זוגיות קבועה ומשותפת כבר קרוב לארבע שנים, ואנחנו רואים במיסוד הקשר בצורה המסורתית דבר שהוא נכון גם לי וגם לה. אנחנו עושים את זה מתוך תחושה פנימית, ולא מתוך לחץ של ההורים".

- ממה אתה חושש?

"אני חושב שהזמן הביולוגי בעוכרי כל אחד מאיתנו, אבל זה לא הזקנה שממנה חושש, אלא מכך שאהפוך להיות לא נחוץ. אני חושש מהיום שבו יהיה פחות צורך בי, בכישוריי, בניסיוני. היומן שלי ויום העבודה שלי מאוד אינטנסיביים, ואם אי פעם אני באמת דואג ממשהו, זה מהיום שאני אקום בבוקר ויהיה לי יום פנוי, ואז אני אמצא את עצמי מתקשר לחבר ושואל אם הוא רוצה לאכול צהריים יחד, והוא יגיד לי שהוא עסוק מדי בכדי לפגוש אותי - משהו שעד היום לא קרה לי. אני קרוב ל-50 שנה עסוק בעשייה, ואני ממש לא מייחל ליום שבו אהיה פנסיונר. אני טיפוס שלא יכול שלא לעשות כלום".

- העולם שייך לצעירים?

"אני חושב שבכל פעם שאנשים בגילי שומעים את המשפט הזה, וגם אני, קשה לנו להישאר אדישים. אני רואה דור צעיר שמוביל - בדרך כלל בהצלחה מרשימה - אימפריות כלכליות. זה משהו שלא היה עולה על הדעת כשאני הייתי בגילם.

"כמובן, יש כאלו שיגידו שאין תחליף לניסיון, לבגרות, לתובנות שיש לך בגיל מבוגר יותר, אבל אם אני מביט סביבי, אני רואה את חברי ההנהלה של הבנק שהם אנשים צעירים, ואפילו אלי יונס, המנכ"ל, הוא אדם צעיר, בן 50. דני דנקנר, יו"ר בנק הפועלים, עוד לא בן 50. רקפת רוסק עמינח מבנק לאומי, אפרת פלד מאריסון השקעות, ניר בורשטיין מבנק הפועלים, גיל שרון בפלאפון - זו חבורה צעירה ותוססת שמניעה בהצלחה עסקים של מיליארדים".