הקשר בין בר רפאלי ועופר גלזר

בכל אחד מהסיפורים התקשורתיים האלה אפשר למצוא שביב תקווה, לפחות למישהו

1. גוד-ביי מה-שרי

כבר כמה שבועות שהסיפור על הפרידה של עופר גלזר ושרי אריסון מסתובב במערכות העיתונים, מזמזם במסדרונות. נודה שהשמועות, מן הסתם, היו מנוסחות בדרך קצת פחות פוליטיקלי קורקט, והמילה "פרידה" היא לא בהכרח זו שהובילה אותן. המילים "העיפה" ו"נפנפה" הן אלה שרצו חופשי, וכך גם ספקולציות ורסיסי מידע לגבי הסדרי הלינה החדשים - היא בבבלי והוא בבני ציון, או שבעצם להפך, או שהוא בכלל משפץ עכשיו את הבית הישן של עופר נמרודי בסביון.

המידע עבר כמו אש בין העיתונאים והעורכים, זרם הלוך ושוב בשיחות און-רקורד ואוף-רקורד מול הדוברים הרשמיים והבלתי רשמיים של שרי, של הקבוצה ושל הבנק. הכול הוכחש, הכול נהדף, ובחלק מהמקרים - כך מספרים -הובטחו גם כל מיני הבטחות משונות בתמורה לאי הפרסום.

מכל מקום, עד אמש המידע לא פורסם. למה? בכלי התקשורת המכובדים יותר, שמחזיקים מעצמם רציניים, כמו למשל העיתונים הכלכליים, התשובה הייתה שזה בגלל שזו סתם רכילות אישית ודברים כאלה לא מפרסמים. אבל אתמול בשעות הערב, כשיצאה ההודעה הרשמית לעיתונות ממשרדיה של שרי אריסון, המידע הפך לידיעה הראשית באתרי האינטרנט, במהדורות החדשות ובעיתוני הבוקר. פתאום, זה הפך למידע ראוי שזכות הציבור לדעת אותו.

אז מה זה בעצם אומר? האם העיתונות פחדנית, חלשת-אופי, נשלטת על-ידי בעלי ההון, לא רצינית, או סתם דו-פרצופית? אחד האנשים שדיברו איתי על זה בימים האחרונים התקשר אתמול כשהידיעה פרשה כנפיים בתקשורת, ואמר לי - "יש לי מילה אחת להגיד לך על זה שלא פרסמתם את זה ראשונים. לוזרים". אוקיי, אמרתי. אולי.

ובאמת, חייבים להודות, שזה קצת מוזר שרגע אחד המידע הוא אישי ולא ראוי לפרסום, ורגע לאחר מכן הוא יוצא בהודעה מסודרת והופך לכותרת גדולה וראויה. מצד שני, אריסון עוברת בימים אלה סיפור ממש לא קל עם דרישת בנק ישראל להחליף את יו"ר הבנק שלה, הפועלים. בואו נסכים שזה כנראה לא השבוע שלה. אבל גם אם ברמה העסקית הכול היה בסדר, האם עיתון רציני צריך לרוץ ולפרסם את סיפור הגירושים בין בני הזוג? בסך הכול מדובר במידע אישי, אינטימי, מעורבים פה ילדים ובני משפחה אחרים שעלולים מאוד להיפגע ממנו, והאמת היא, שהציבור יוכל איכשהו להרגיש שלא רומה באופן אנוש גם אם לא ידע את זה קודם.

אז אולי למרות התמיהה מתי סיפור הוא חומר לגיטימי ומתי לא, אפשר להסיק מהתקרית הזאת שבכל זאת יש טיפת אנושיות ומצפון בתעשיית העיתונות הישראלית. אולי אפילו אפשר להגזים ולומר שיש תקווה.

2. תסבירו לי מה זאת הסברה

התובנה הפילוסופית-משהו על כך שהאמת היא דבר סובייקטיבי, באה השבוע לידי ביטוי במגוון מאוד מעניין של כותרות סביב נושא אחד, שלכאורה, מושתת על עובדות מוצקות לגמרי - דו"ח ועדת האו"ם לגבי מבצע עופרת יצוקה. האם יצאנו ממנו טוב? או רע? או באיזשהו מקום באמצע? התשובה משתנה לפי העיתון שקראתם.

ב"מעריב", למשל, צעקה אתמול כותרת שקבעה ש"האו"ם התקפל". למה? כי לא תוקם ועדת חקירה נוספת ומבחינה משפטית, ישראל לא תואשם בפשעי מלחמה.

ב"ידיעות", לעומת זאת, היו קצת יותר סולידיים. "כואב, אבל פחות", הסביר העיתון. כואב, כי הדו"ח, איך לומר, לא משהו. פחות, כי כבר די התרגלנו לכך שכולם יורדים עלינו, וגם יצאנו בזול יחסית, משום שהדו"ח הוגדר כ"מסמך פנימי" ובזה, נכון לעכשיו, הסיפור נגמר.

האם לגיטימי שכל כלי תקשורת יפענח ויפרשן כראות עיניו את מסקנות הדו"ח? לאלה מכם שחושבים שכן, כדאי אולי להציץ בסולידריות המרשימה שהופגנה באתרי החדשות הזרים בעניין הזה. "האו"ם בביקורת חריפה על ישראל בשל המתקפות על עזה", זו היתה הכותרת ב-BBC. ב"גרדיאן" אמרו ש"האו"ם מאשים את ישראל ברשלנות בעזה". ה"סאנדיי טיימס" סבר ש"דו"ח האו"ם מרשיע את ישראל בשל המלחמה בעזה", וב-CNN נאמר כי "חקירת האו"ם מאשימה את ישראל במוות בעזה".

המצחיק הוא, שהכותרת המתונה ביותר, היתה דווקא ב"אל ג'זירה" - "חקירת האו"ם מבקרת את ישראל על הפשיטות בעזה", נאמר שם יחסית בלקוניות. כנראה שאחרי כל השנים הללו בהן עלתה הרשת הערבית הזו לגדולה, הרשתות הזרות למדו ממנה, או שמא עדיף לומר שהתלמיד קם על רבו.

מייאש? כן. אבל הנה סדק של אור: אמנם לא מדברים על זה כל כך הרבה (כי יש דברים הרבה יותר מעניינים באוויר, כמו למשל גירושיה של שרי אריסון), אבל יש לנו שר חדש במשרד חדש בממשלה הנוכחית. הרי הוא יולי אדלשטיין, שנבחר להיות שר ההסברה של ישראל.

אתמול ניסיתי להבין מהדובר שלו מה היה חלקו של המשרד החדש במה שקרה עם דו"ח האו"ם והדרך שבה הדבר תוקשר ברחבי העולם. הדובר דיבר הרבה ונתן המון דוגמאות וסיפר על המון ישיבות ותיאומים, אבל קצת קשה היה להבין ממנו משהו קונקרטי. מצד שני, הממשלה טרייה מאוד, ולמשרד החדש עוד אין מנכ"ל, או תקציב, או משרדים. הכי קל לרדת עליהם ולומר שהם לא מבינים מהחיים שלהם. אבל אולי עדיף לתת להם צ'אנס להתארגן על עצמם, ודווקא להוכיח אחרת. ולו בשל התקווה.

3. פרסומאים - אל ייאוש

קמפיין ישראל מתייבשת של לפ"מ מכה גלים (אוי לאירוניה). הקיץ אפילו עוד לא התחיל, ותושבים ברעננה מספרים על גינות ואיי-תנועה שמצהיבים, כי חבל על המים. זה מראה שאנשים הפנימו את המסר. הקמפיין עובד. אפילו הבת שלי מאיימת בפנייה רשמית לרשויות בכל פעם שהברז פועל שנייה מעבר למה שהכרחי.

נכון שלפני פחות מעשור ביטלו כאן מכרזים להקמת מתקני התפלה שהיו פותרים היום את מצוקת המים בישראל, רק שכרגע זה לא ממש רלבנטי. המכרזים עוכבו, בעיקר בגלל סחבת, ביורוקרטיה ופוליטיקאים שמעדיפים לחשוב טווח קצר ותועלת אישית, אז עכשיו אף אחד לא מתפיל כלום, והגשם ממשיך להתעקש לרדת במקום אחר. אבל תודו שהקמפיין ממש טוב. במיוחד התמונה הסדוקה של בר רפאלי.

כך שלמרות שמדברים על מות הקריאייטיב בפרסום הישראלי, אפשר להיזכר בעוד כמה קמפיינים מצוינים. לפני כמה שבועות, למשל, היה קמפיין מצמרר לגלעד שליט עם המילה "הצילו" בכתב ידו. האם גלעד שוחרר? לא. אבל הקמפיין היה ממש מוצלח.

בטח בעוד שנתיים-שלוש, כשיהיה מחסור נוראי בחשמל כי ועד העובדים של חברת חשמל חזק מספיק כדי להדוף כל היגיון כלכלי או ציבורי שקורא כבר שנים להפרטת משק החשמל, יהיה גם קמפיין לחסוך בחשמל. ישראל מכבה את האור. או שאולי, ישראל נותנת קווץ' על השלטר. מקאן אריקסון קיבלו עכשיו את התקציב, אז תהיה להם אחלה הזדמנות לבוא עם הברקה אסטרטגית או קריאטיבית, אולי אפילו שתיהן. אולי יזכו באיזה קקטוס. אולי אפילו באריה בפסטיבל קאן.

אז מי אמר שאין תקווה? תלוי רק איך מסתכלים על זה.