עוצמת ההתנגדות של נתניהו

ברק אובמה אולי לא שמע על עופר עיני, אבל לא צריך להתפלא אם יועציו, בסיוע מנגנון ליקוט יעיל ומעורה של שגרירות ארה"ב בתל-אביב ופסיכולוגים של סי.איי.איי, יפנימו בו את לקחי ההתקפלות המהירה של ראש ממשלת ישראל מול בוס נחוש של האיגודים המקצועיים. זה משל שאובמה עשוי להיות קשוב לו על רקע הניסיון המעצב שלו כ"מארגן קהילתי" בשיקגו.

לא שיהיה פיצוץ בפגישה בין הנשיא אובמה לראש הממשלה נתניהו ביום ב' הקרוב בבית הלבן, ואיש לא מצפה לראות את ביבי על הקרשים. יהיו, כרגיל, לא רק חיבוקים פיזיים בין שני המנהיגים אלא גם חיבוקים וירטואליים בין שתי המדינות. ההצהרות החמות של אובמה על "הברית המוצקה, שאינה ניתנת לערעור" בין וושינגטון לירושלים ועל "מחויבותה האיתנה של ארה"ב לביטחון ישראל", שיילוו במינונים נדיבים של חיוכים, יחממו את הלב. נתניהו יזכה בדקות תהילה יקרות, פוטוגניות, במחיצת המנהיג הפופולרי ביותר בעולם, שאותן יחלוק בשידור ישיר, אם רק יתנו לו, עם אזרחי ישראל.

אבל נתניהו יודע, שפגישתו עם אובמה תהיה שונה מהעליות השנתיות לרגל של אריאל שרון ואהוד אולמרט לבית הלבן בתקופת ג'ורג' בוש הבן. הוא מגיע לנשיא אוהד ישראל, לא דווקא אוהב, ולבן שיח שלא בהכרח יאהב, או אפילו יכבד אותו.

אליוט אברמס, שהיה סגן היועץ לביטחון לאומי בארבע השנים האחרונות של הממשל הקודם, כתב באחרונה, כי כל אחד משני המנהיגים מגיע לפגישה עם דעה "מורעלת למחצה" על בן שיחו.

נתניהו מאמין, קרוב לוודאי, שהנשיא הוא מנהיג חלש ונאיבי, שהוא לא יפעל נגד איראן ושהוא אינו מבין כיצד העולם עובד. אובמה שמע כנראה מעוזריו, שנתניהו הוא "ימני" (וזה הופך אותו ל"דמות שלילית" בממשל הנוכחי), נכלולי, לא מישהו שכדאי לתת בו אמון, ושצריך לדחוף אותו בחוזקה כדי להשיג התקדמות כלשהי בתהליך השלום. כל אחד מהם ינסה לזהות את נקודות התורפה של היריב, אבל שניהם יודעים שנתניהו יצא מהלשכה הסגלגלה כשרק חלק קטן מתאוותו בידו, אם בכלל.

הקלפים האמריקניים שקיבל נתניהו לקראת הנסיעה לוושינגטון (ולמעשה לקראת כל כהונתו) הם מהגרועים ביותר שהיה יכול לקבל ראש ממשלה שפשרה טריטוריאלית עם הפלסטינים מוקצית מחמת מיאוס בעיניו, וממשל אובמה חשף את הקלפים האלה עוד לפני תחילת המשחק. אם למישהו היו ספקות, הגדיר סגן הנשיא, ג'ו ביידן, את כללי ההתנהלות שמצופים מישראל: לפעול למען שתי מדינות, להימנע מהקמת התנחלויות נוספות, לפרק מאחזים בלתי חוקיים ולהתיר לפלסטינים חירות תנועה גדולה יותר.

נתניהו יודע לקרוא כתובות על קירותיה של ארה"ב וכשבועיים לפני היציאה לוושינגטון הוא אותת, באמצעות שליח, שהתנגדותו לרעיון של מדינה פלסטינית איתנה בערך כמו נחישותו לשמור על מסגרת התקציב. "ברדיפתה אחרי שלום, הממשלה הנוכחית בישראל תכבד את ההתחייבויות של קודמתה", אמר הנשיא פרס בשמו של ראש הממשלה בנאום בוועידת איפא"ק.

כשהעירו אחר כך לפרס, שנתניהו מעולם לא הצהיר על תמיכה מפורשת במדינה פלסטינית, השיב הנשיא, שהממשלה הקודמת התחייבה למפת הדרכים ושרעיון שתי המדינות הוא חלק מרכזי במתווה מפת הדרכים.

נכונות להתגמשות בסוגיה הפלסטינית היא קלף המיקוח הגדול של נתניהו בסוגיה הבוערת באמת: ההתקרבות המהירה של איראן ליצור נשק גרעיני. ישראל הודיעה בחירוק שיניים שהיא תומכת בתוכנית אובמה להידברות עם איראן, אבל בירושלים מתחזקת ההכרה, שטהרן טומנת לאובמה מלכודת דבש ושאפילו האמריקנים נערכים לאפשרות של חיים עם איראן גרעינית, או כמעט גרעינית. "ממשל אובמה כבר החל לאותת, שאם טהראן תסכים לשבת לשיחות... תוצאתן שוב אינה חייבת להיות הפסקה מוחלטת של תוכנית העשרת האוראניום", כותב "ניוזוויק".

אופציה לטווח ארוך שנבחנת עתה: נכונות אמריקנית להכריז על ברית הגנה פורמלית בין ישראל לארה"ב. המשמעות: פריסת מטריה אמריקנית מעל ישראל, כלומר התחייבות מפורשת של וושינגטון לראות בשיגור טילים איראניים לעבר ישראל פגיעה בארה"ב, פגיעה שתחייב גמול אמריקני הולם.

ברית כזו תבשר על השלמה עם כניסת איראן למועדון הגרעיני, אבל היא תספק לכל ממשלה בישראל תירוץ לתזוזה ממשית בערוץ הפלסטיני. ישראל שוב לא תוכל לדרוש: איראן תחילה. היוזמה הזו לא תוכרז בשבוע הבא, אבל לא מן הנמנע שהיא תעלה בשיחה בארבע עיניים בין אובמה לנתניהו.