טוב שבלינקוב הלך

טוב עשה רם בלינקוב, ראש אגף התקציבים במשרד האוצר, שהתפטר השבוע. טוב עשו המיקרופונים שחשפו את פרצופה המכוער של השיטה שייצג בלינקוב. שיטה שבה פקיד עם אמונה יוקדת, "מצפוני" לכאורה, "ערכי" לכאורה, "מקצועי" לכאורה ו"נקי" לכאורה, מנסה לשנות בכוח תוצאה שלא מוצאת חן בעיניו. ייתכן אפילו שבלינקוב צודק, צודק למחצה, צודק חלקית או צודק במקצת.

ייתכן שהמבנה התלת או ארבע-ראשי שבנה נתניהו סביב משרד האוצר לא יכול להתקיים והוביל לבלגן השבוע. כל זה לא רלוונטי לשיטה. השיטה שבה פקיד, רם דרג ככל שיהיה, פונה ליועץ המשפטי מאחורי גבם של הממונים שלו ו"מלכלך" עליהם, רק משום שסטו לדעתו מהדוקטרינה שלו, היא אחת הסכנות החמורות לדמוקרטיה הישראלית.

בשבוע שעבר הזכרנו את עו"ד לחמן-מסר בהקשר של אוליגרכיית השלטון-תקשורת שקיימת בישראל, שמצידה האחד פקידים בעלי כוח כמעט בלתי מוגבל ומעברה השני להקת מעודדות תקשורתית שמקיימים יחסים צפופים מדי.

הקשרים האלה מאוד ברורים, ולכל צד יש התפקיד שלו: אם איזה עניין או איזו פרסונה מעיזה לנגוס מהעוגה של האליטה הכלכלית-משפטית-רגולטורית בישראל, מיד נשלחים סריסי החצר של חברי ההשגחה העליונה כדי להחטיף להם באבי-אביהם. עו"ד פיני רובין היטיב אתמול להגדיר את התופעה הזו בוועידת שוק ההון של "גלובס".

"יש לרגולטורים ציון 10 בתקשורת ו-9 בהדלפות... הרגולציה מסוכנת כי עודף כוח חונק את המשק ועלול ליצור עריצות רגולטורית", אמר רובין. אבל מה זה משנה מה רובין אמר, כי כבר סימנו אותו כאחד ה"רעים" וה"אינטרסנטים". אלא שרובין האינטרסנט (לכאורה) צודק. אם בידיהם של הפקידים יש גם הכוח לשפוט וגם להוציא החלטות מן הכוח אל הפועל, זה מתחיל להיות מסוכן וקרוב מאוד לעריצות.

בצורה מסוימת, גם בלינקוב ופקידי האוצר לדורותיהם הם חלק מהשיטה הזו, וייתכן שהתפטרות בלינקוב תסמן סוף-סוף את קו פרשת המים ביחסים בין ממשל לפקידות, בין משילות לעריצות. מוטב שההתפטרות תבהיר למי שהתרגלו לשלוט בהחלטות ובביצוע, שבמדינה מתוקנת יש הפרדת סמכויות בין ממשלה שמחליטה על דרכה, לבין פקידות, מוכשרת ככל שתהיה, שאמורה לייעץ, אבל לא לכפות את האג'נדה שלה על ממשלה מכהנת.

שלטון הפקידים נולד מחולשת השלטון, חילופי הממשלות והשרים הסדרתיים. בשנים האחרונות התרגלו הפקידים שיש להם שרים על הנייר. הם התרגלו לבובות על חוט. בר-און היה סוג של בובה על החוטים של בלינקוב. הגיע יוגב, הגיע שטייניץ, הגיע נתניהו ובלינקוב השתולל כמו ילד שלוקחים לו את הצעצוע.

לפני כחודשיים הוא סומן כזה שהשתולל על פישר תחת הכיסוי של "גורם בכיר באוצר" וקרא לו הגביר מאמריקה שעושה פה ככל העולה על רוחו. אחר כך הוא היה "חם" על יו"ר רשות ני"ע, זוהר גושן, ש"העז" להציע תוכנית לפתרון המשבר בשוק האשראי החוץ-בנקאי. ובשבוע האחרון הוא היה "חם-אש" על אורי יוגב שהפך לאיש הקובע בענייני הכלכלה. כל עוד בלינקוב היה "גורם בכיר באוצר", שמטפטף לעיתונאים את הרעל, ניחא, אבל ביום שלישי השבוע הוא נתפס על חם.

בלינקוב צריך לבוא בטענות לעצמו ולא לכל האינטרסנטים שפגעו לכאורה במצפונו המקצועי. איפה בדיוק היה המצפון הזה, ביום רביעי לקראת ערב לפני כעשרה ימים, היום שבו הפיץ האוצר בראשותו את אחד המסמכים האנטי-דמוקרטיים והאנטי-חוקתיים? חוברת גזרות מן היקב ומן הגורן, חוברת קיצונית ומוזרה, שאספה את כל מה שחולם האוצר לעשות לאורך העשור האחרון, אך לא יכול להוציא לפועל. בלינקוב עשה זאת תוך עקיפת הבוסים שלו, כנראה כדי לייצר רף מסוים ממנו יהיה אפשר אט-אט לרדת. הפרסום המגמתי יצר מהומה רבתי והוביל בסופו של דבר להתפטרות שלו.

בלינקוב יכול להרשות לעצמו להתפטר ברעש מהדהד ובטענות מצפוניות ומקצועיות. אבל לא רק המצפון והמצפן המקצועי, אנחנו מניחים, הובילו אותו החוצה מעמדת הכוח וההשפעה באוצר, אלא גם השקט המצפוני לגבי עתידו. בלינקוב צבר במגזר הפרטי כמה מיליונים טובים והמחשבה על העתודות בבנק מרפאת מהר מאוד את ההרגשה המעיקה על פרידה ממוקדי הכוח ומאור הזרקורים. זה בהחלט לא המקרה של פקידים כוחניים אחרים שנהנים ממשכורת ומתנאים נוחים במגזר הציבורי ומיכולת השליטה שלהם על קבלת ההחלטות.

eli@globes.co.il