"כדורגל אנגלי טיפוסי" - אין דבר כזה

הכדורגל האנגלי המסורתי עם התיקולים והגליצ'ים כבר לא קיים למעשה: תוך 4 עונות ירדה כמות התיקולים במשחק בפרמיירליג ב-31%, חלק מזה בגלל חיסולו של הקשר הדפנסיבי הקלאסי לטובת קשרי 50/50

קשה לשכוח את דניס ווייז, ויני ג'ונס ויתר חבורת "הקרייזי גאנג" של ווימבלדון משנות ה-80' וה-90'. הקבוצה ההיא התפרסמה בעיקר בזכות שני דברים: מעלליה מחוץ למגרש שכללו מסיבות שתייה ומתיחות ביזאריות, וגם הכדורגל האלים שלה, על גבול המופרע. הכדורגל הפרוע הזה אפילו הביא לווימבלדון זכייה בגביע ב-1988, אחרי ניצחון סנסציוני בגמר על ליברפול.

היום (א') יאבקו האל סיטי, ניוקאסל, סנדרלנד ומידלסברו על הישרדות בפרמיירליג במחזור האחרון שנותר לעונה. שלוש הקבוצות ינסו להישאר בליגה בעזרת משחק אגרסיבי, שזהו כמובן סגנון המשחק המסורתי של הפרמיירליג. אבל הוא לא יזכיר במאומה את הטירוף של ה"קרייזי גאנג". יותר מכך, הוא אפילו לא יהיה דומה לכדורגל שאפיין את הליגה האנגלית לפני חמש-שש שנים.

לפי נתונים של חברת "אופטה ספורטס" אפשר ללמוד כמה השתנה אופיו של הכדורגל האנגלי בשנים האחרונות. זה כבר מזמן לא כדורגל של קרבות רחוב, גליצ'ים וקרבות מגע. בעונת 2004/05 נרשמו 24,246 תיקולים ב-380 משחקי הפרמיירליג שנערכו - ממוצע של 63.8 תיקולים למשחק. נכון למחזור ה-36 (מתוך 38) של העונה הנוכחית, קבוצות הפרמיירליג תיקלו 15,810 פעמים בלבד, ממוצע של 44.2 למשחק וירידה של 31% תוך 4 שנים.

במובן הזה, אפשר להניח שלשחקנים כמו יוסי בניון הליגה האנגלית הרבה יותר מתאימה ונוחה היום, וגם שחקנים צנומים מרגישים בה היום הרבה יותר נוח מבעבר. יש לתופעה המעניינת הזאת כמה סיבות. ראשית, מדיניות ההחמרה של השופטים עם שחקנים אגרסיביים. מדובר במגמה שמקודמת שנים ארוכות על-ידי פיפ"א ואופ"א, במטרה לשמור על השחקנים היצירתיים, הדריבליסטים, שמהווים מטרה עיקרית למקצצי הרגליים. ההתאחדות האנגלית יישרה קו עם המגמה הזאת, ואם לפני חמש שנים שופטים בפרמיירליג שלפו כרטיס צהוב על כל 10 עבירות בממוצע, הרי שכיום שחקן מקבל צהוב על כל 8 עבירות בממוצע. ממוצע הצהובים העונה באנגליה עומד על 3.15 למשחק, 20% יותר מאשר לפני חמש שנים, וכל זה למרות הירידה החדה בכמות התיקולים.

כשה"וול סטריט ג'ורנל" הציג את כל הנתונים האלו בפני ריי פארלור, ששיחק בארסנל בין 1992 ל-2004, הקשר הקשוח לא הסתיר את מורת רוחו. "התיקול הוא אומנות. אני חושב שצפייה בתיקול טוב וחזק יכולה להיות מספקת כמו צפייה בשער. אבל עם השיפוט הקפדני של היום, אם עדיין הייתי במגרשים, בטח היו מרחיקים אותי כל שבוע".

חיים קשים בקישור

יש עוד סיבה לירידה המשמעותית באגרסיביות של הפרמיירליג: העובדה שככל שהשנים עוברות, הקשר הדפנסיבי הקלאסי, בדרך כלל בעל התפקיד על המגרש שמבצע את כמות התיקולים הגבוהה ביותר, הולך ונעלם. ג'ונתן ווילסון, עיתונאי ספורט אנגלי שחיבר את ספר טקטיקת הכדורגל "להפוך את הפירמידה", מסביר באחד ממאמריו כי "בלמים מעדיפים לא לתקל, אלא לזכות בכדור כשהם עם שתי רגליים יציבות על הקרקע. זה בגלל שהם לומדים כבר בקבוצות הילדים כי בלם שמפספס תיקול, משאיר למעשה את החלוץ עליו הוא שומר לבד מול השוער. מי שכן מרבים להיכנס לעימותים פיזיים מהסוג הזה הם הקשרים הדפנסיביים, שמהווים את הקו השני של ההגנה, ולכן הם יכולים לשפר מצד אחד את הסיכוי שלהם להרוויח את הכדור בעזרת 'תיקול מלא' (זינוק לקרקע תוך כדי שליחת הרגל לכיוון הכדור או הרגל של היריב - ש"ב), ומצד שני לא לחשוף את קבוצתם למצבים מביכים.

"אבל מבחינה עובדתית, הקשר הדפנסיבי הקלאסי הולך ונעלם מהמשחק", ממשיך ווילסון. "ניקח לדוגמא את חאבייר מסצ'ראנו מליברפול, שכמו מרבית הקבוצות בכדורגל המודרני פותחת את המשחק במערך של 4-5-1. למרות שבהרבה מקרים מסצ'ראנו משחק עם שני קשרי 50/50 מלפניו, בדרך כלל אלונסו וג'רארד, הרי שבשורה התחתונה רפא בניטז מתדרך אותו לתמוך בהתקפה ולהחליף עם אלונסו עמדות. הקשר הדפנסיבי שאחראי רק לעבודת הגנה מתפוגג מהכדורגל, וכיום אפשר כבר להגדיר את רוב הקשרים כקשרי 50/50" (קשר המעורב גם בעבודת ההגנה וגם בעבודת בהתקפה).

מדוע, אם כן, קשרי ה-50/50 שמחליפים ביניהם עמדות לא מבצעים את אותה כמות תיקולים כמו הקשרים הדפנסיביים של פעם? "בעיקר בגלל שהם הרבה יותר ניידים", כותב ווילסון, "והמטרות שלהם במשחק לא מסתכמות רק בפעולות הגנה. הקשר האחורי הקלאסי התעסק כל כולו בתיקול ושכלל אותו לדרגות אומנות אליהן מתקשים כיום להגיע קשרי 50/50".

ואם כבר מדברים על אומנות, הנה שתי דוגמאות מהפרמיירליג לקשרים דפנסיביים קלאסיים שנעלמו. רוי קין האירי, אקס מנצ'סטר יונייטד, ופטריק ויירה הצרפתי, כיום בדמדומי הקריירה באינטר ופעם במעוז הקישור של ארסנל. ב-2003, כשקין היה חלק מיונייטד, היא ביצעה 1,080 תיקולים בעונה. העונה היא הסתפקה ב-678. אצל ארסנל המספר צנח מ-1,190 ל-830. האוהדים ימשיכו להתגעגע לשניים האלו. וגם לדניז ווייז ו-ויני ג'ונס. ופיפ"א וההתאחדות האנגלית? הן כנראה ימשיכו במשימה שלהן להפוך את הכדורגל לסטרילי.

צרו איתנו קשר *5988