אתם מכירים את המשרד של טלי בן-עובדיה, גם אם מעולם לא הייתם שם. זה אותו חלל שמצטלם מדי ערב מאחורי כתפיהם של יעקב אילון ושל מיקי חיימוביץ'. חלל מעוצב בקפידה, על מסילות מיוחדות שחוצות את תקרותיו קבועים פנסי תאורה גדולים, שבזמן שידור המהדורה מציפים את החדר באור בוהק.
בינתיים, שעות הצהריים המוקדמות, נעים אנשי "חדשות 10" בחלל המלאכותי הזה בטבעיות. מבט בוחן יותר מגלה דפוס קבוע בתנועה שלהם, שמקיפה במעגלים לא מושלמים את השולחן של בן-עובדיה. לאחר זמן קצר מתגלה הסיבה שבגללה הפך השולחן הזה, דווקא השולחן הזה, למרכז ההתרחשות: כל עובד שחזר מחופשה או ממשימה עיתונאית בחו"ל מביא איתו מס נסיעות בצורה של קופסת שוקולד, וכל הקופסאות מרוכזות על השולחן של סמנכ"לית החדשות ועורכת המהדורה המרכזית. חלקם גלויים על השולחן ואחרים טמונים במגירה התחתונה שלה, מחכים לשעות אחר הצהריים, כשירידה ברמת האנרגיה תשחרר אותם.
כל עובד שמגיע כדי לפנק את עצמו בבונבון אחד, או בשניים, נכנס למרחב הפעולה של בן-עובדיה. אז היא יכולה לבדוק איך מתקדמת המשימה שהוא עובד עליה באותו יום, לזרוק לו הערה, או סתם ללקט פיסת רכילות משרדית. שיטת ניהול מניפולטיבית? בן-עובדיה מבטלת את התיאוריה וטוענת שמדובר בעניין מקרי לחלוטין, אבל בשטח אי-אפשר לראות שום פיסת שוקולד שמונחת על שולחן אחר.
על מסך המחשב של בן-עובדיה מופיע תצלום שלה ושל יעקב אילון מיום הבחירות בארצות הברית, כשהם התלוו לקמפיין של המועמד ברק אובמה. בדיוק כשהיא מתחילה לספר על היום המטורף שעבר עליהם שם, שמו של אילון מופיע על הסלולרי שלה. היחסים ביניהם קרובים, פניה של בן-עובדיה מוארות כשהיא מדברת איתו, באותו אור שבו הן יידלקו כמה שעות מאוחר יותר כשהיא תשב עם מיקי חיימוביץ' לשיחה צפופה באולפן. בינתיים היא מוהלת מחמאה בהצעת ייעול לקראת המהדורה של היום, כשאל הקו השני מתקשר רפי רשף. הוא מנסה לגייס חומרים לתוכנית שלו. "יש סיפור פלילי?" הוא מנסה את מזלו. "שום דבר מעניין", משביתה בן-עובדיה את התקווה.
כמה דקות מאוחר יותר ייכנס לחדר ראודור בנזימן, מנכ"ל חברת החדשות. רוב היום הוא יושב בקומה ה-15 ונראה לא מעורב יותר מדי בניהול השוטף של הקומה שמעליו בבית הוורד שבגבעתיים. בן-עובדיה מעדכנת אותו בקווים כלליים על התרחשויות הבוקר. "ראודור הגיע לחדשות 10 אחרי תקופה של אי-יציבות, והצליח לסדר את המערכת מחדש", היא משמנת את גלגלי היחסים עם הבוס, שהחליף את גלעד עדין. "יש בינינו אמון מלא, והוא נותן לי חופש פעולה כמעט מוחלט".
כרגע, הם מנסים להבין יחד איך יעבוד השידור בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל. "זה יום מסובך למערכת חדשות", אומרת בן-עובדיה. "צריך להיות מאוד זהירים באווירה של המהדורה".
אבל בדרך כלל אתם דווקא ידועים כערוץ לא-כל-כך-ממלכתי.
"בקטעים האלה אנחנו עובדים על-פי קוד מאוד ברור. אצלנו, למשל, לא מסקרים הלוויות של חיילים. זה כלל שכמעט לא הפרנו אותו בשנים האחרונות, רק במקרים מאוד מיוחדים, כמו ההלוויה של אילן רמון, למשל".
למה זה כל-כך חשוב לך?
"בשלב הזה המשפחה מאוד מבולבלת, ולא יודעת מה המשמעות של חשיפה כזאת. אני רוצה להשאיר רגע אחד מזוכך של אינטימיות למשפחה, גם אם בדרך אני מפסידה משהו מבחינה חדשותית".
את הלוויה של יעקב אלפרון דווקא צילמתם ושידרתם.
"כן, אבל שם הסיפור האמיתי היה המשתתפים בהלוויה, לא הטקס עצמו. זה ההבדל בין אנושיות לאכזריות".
החיים כטלנובלה
הדיבורים על אנושיות ועל הנכונות לאבד סיפור עיתונאי מחשש לפגיעה ברגשות של פלוני או של אלמוני יכולים להישמע מזויפים או מוגזמים משהו, אם מביאים בחשבון את המוניטין שיש לבן-עובדיה כעורכת שמוכנה למכור את מי שצריך כדי להשיג סקופ, ושאינה ידועה ביחסי אנוש מעולים עם עובדיה. "קשוחה יתר על המידה", "בוסית תובענית", "נוטה לעימותים ולמאבקי כוח" הם כמה מהתיאורים העדינים יחסית הנאמרים, שלא לייחוס, על האישה החזקה של חדשות הטלוויזיה בישראל; אותה אישה ששימשה מודל לחיקוי בדמותה של מרב בן-בסט, בגילומה של צופית גרנט, בטלנבולה "חשופים" שעוסקת בנעשה מאחורי הקלעים של חברת חדשות טלוויזיונית "כלשהי", על שלל היצרים, המניפולציות והגועל נפש שכרוכים בעשייה הזו.
בעולם האמיתי זה לא נראה תמיד יותר טוב. חדשות 10 הן מקום לאנשים עם עור עבה, בן-עובדיה לא נחשדה בעור דק בשום מערכת שבה עבדה, ומאז שעברה לערוץ 10 דלפו לכלי התקשורת עימותים שלה עם המנכ"ל לשעבר אבי ברזילי, מריבת מסדרון קולנית עם מגישת המבזקים לוסי אהריש, ויחסים עכורים עם הכתב לענייני משטרה לשעבר שרון גל, שהביאו לעזיבתו את התפקיד לטובת תפקיד אחר בחברה.
את חושבת שאולי יש אנשים שפשוט מתבלבלים בינך לדמותה המרושעת של מרב בן-בסט?
"לא נראה לי. יש סדרה ויש חיים. אגב, שתדע, אני מכורה לסדרה הזאת. אני רואה אותה בכל לילה אחרי שאני חוזרת הביתה. אני עוברת מהחדשות האמיתיות לחדר החדשות של מרב בן-בסט".
אולי גם את מתבלבלת ביניכן?
"זו דמות שמבוססת על הדמות שלי והיא עושה את זה יפה מאוד, אבל מטבע הדברים הכול שם מוקצן יותר, מוגזם יותר. חוץ מזה, מטריד אותי שבפרקים האחרונים מרב מתחילה למתוח מאוד את הגבולות העיתונאיים שלה. היא עושה מניפולציות שלא מקובלות עליי".
מה בכל זאת משותף לשתיכן?
"ההתמכרות למקצוע. הרצון לנצח. תמיד".
מה חשבת כששמעת שלנדס יוצר את הסדרה הזאת ומבסס עלייך את אחת הדמויות המרכזיות?
"בהתחלה שמעתי שמועות והייתי מאוד מוטרדת. פחדתי שהדמות תהיה נוראית. שזה יביך אותי. דיברתי עם רם, והוא אמר לי שאין לי מה לדאוג, שהדמות שלי תהיה הכי מקסימה בסדרה. והוא צדק. אנשים מחמיאים לי על הדמות הזאת כאילו זו באמת אני. זה די נחמד".
ומה הקשר של הסדרה למציאות בבית הוורד?
"אצלנו אין כל-כך הרבה הורמונים בחדר החדשות, ואין כל-כך הרבה קשרים רומנטיים בתוך המשרד. חוץ מזה, בסדרה מרב בן-בסט התחתנה עם אחד מבעלי המניות של הערוץ. אני די בטוחה שזה משהו שלא יקרה לי בחיים האמיתיים".
צאו מההלם
כמעט לכל הכתבים והעורכים ששוחחתי איתם לקראת הפגישה עם בן-עובדיה היו הרבה מחמאות לתפקודה המקצועי. לרבים מהם הייתה גם ביקורת על יחסי האנוש שלה. עורך בחברת החדשות אומר ש"לפעמים נדמה שהיא פורחת כשיש עימות. כאילו יש לה רצון להראות כל הזמן שהיא בעניינים, שהיא שולטת. לפעמים זה נראה שהיא מגיעה למצבים האלה בגלל רגשי נחיתות, כאילו שהיא צריכה להוכיח כל הזמן שמגיע לה להיות איפה שהיא נמצאת. ההתנהלות איתה יכולה להיות מאוד מתישה. אתה כל הזמן מרגיש שבכל שנייה יכול לבוא משבר".
כתב בחברת החדשות מוסיף ש"טלי היא אישה מאוד מחושבת, גם במריבות שלה. כל הפיצוצים שהיו לה עם אנשים בחברה תמיד היו עם עובדים זוטרים. היא יודעת עם מי לא כדאי לה להתעסק ועם מי היא יכולה להתכסח. לפעמים נראה שהיא בוחרת לעצמה מטרות ועושה הכול כדי להפחיד אותם. כמו הבריון של בית הספר. ככה היא מרוויחה את המעמד שלה".
אחרי כמה שעות עם בן-עובדיה אפשר להבין למה יש עובדים שמתמסרים אליה כליל, ולמה יש אחרים שסימנו אותה כאדם מאיים שצריך להיזהר ממנו. בן-עובדיה היא קטר שנע בכל הכוח בכיוון אחד: קדימה. היא מסוגלת להגיד את הדברים הנחמדים ביותר בטון כעוס, ולאחר מכן לתקוף מישהו בטון רך ומפויס. כל הזמן צריך לעמוד איתה על המשמר.
בואי נדבר גלוי. למה אנשים מפחדים ממך?
"אתה ראית שאנשים מפחדים ממני?"
חוכמה גדולה, לידך הם מפחדים לפחד. אני בטח לא מחדש לך הרבה, יש לך מוניטין שהולך לפנייך.
"יש עליי הרבה צ'יזבטים. אני באה למקצוע הזה מתוך אהבה גדולה. מאוד אכפת לי מכל מה שקורה כאן מסביבי, וחשוב לי לעשות עבודה טובה. קשה לי להאמין שאפשר למלא את התפקיד הלחוץ והמלחיץ הזה, ההישגי כל-כך, רק בנחמדות. לפעמים אני צריכה לקבל החלטה בתוך שנייה אחת, ברגעים מלחיצים מאוד, ואז לפעמים מישהו עלול להיפגע מהדברים שלי. אני אף פעם לא בוחרת לפגוע במישהו בכוונה".
התדמית הזאת שלך יכולה גם להיות כלי טוב לעבודה שלך.
"התדמית הזאת בעיקר שייכת לעבר, ובכלל יש פער גדול בין הסיפורים האלה למציאות. אין לי בעיה להגיד שהתרככתי עם הגיל. כשאתה מתבגר מבחינה מקצועית, אז יש לך יותר ביטחון במקצוע שלך, אז אתה פחות לחוץ. התגובות שלך באופן אוטומטי מתרככות. לומדים להתמודד עם הדרישות של התפקיד. זו לא עבודה פשוטה. בכל יום אני עומדת מחדש על קו הזינוק, עם מתחרה חזק לידי, ואני צריכה לקבל כל הזמן החלטות שאי-אפשר להפוך אותן. בכל יום בשמונה בערב אני מסתכלת בחשש על המוניטור שמקרין לי את החדשות של ערוץ 2, כדי לא לקבל סקופ על הראש, וכל עוד זה קורה זה אומר שאני במקצוע הנכון".
אבל את יודעת שיש כתבים שפשוט מפחדים ממך.
"זה נראה לי הגיוני שלכתבים צעירים, למשל, יש יראה ממני, אבל אני יודעת שעם הזמן הם לומדים להבין מה שאני יכולה לתת להם מבחינה מקצועית, ואז היחסים בינינו משתנים לגמרי. אם כתב שלי החמיץ סיפור, לפעמים אני מעדיפה לתת לו להתבשל לבד ואני לא ממהרת להתקשר אליו. אני יודעת שהוא אוכל את הלב בעצמו, שחשבון הנפש שלו יותר גדול מכל הערה שאני יכולה לתת לו, ושהדרך הזאת יכולה להיות הרבה יותר יעילה".
מה יכול להוציא אותך מהכלים?
"אדישות. אני יכולה להבין מצב שבו אנחנו מפסידים סקופ משום שלא הייתה לנו דרך להשיג אותו ולמתחרים שלנו כן. אלה דברים שקורים בעיתונות. לפעמים אתה מנצח ולפעמים אתה מפסיד. זה משפט שהכתבים שלי שומעים ממני כל הזמן. אבל אם מישהו מפסיד סיפור, או לא מטפל בו כמו שצריך והוא עדיין מבסוט מעצמו, זה משהו שכבר הרבה יותר קשה לי להתמודד איתו. במקרה כזה בטח שתהיה לנו שיחה קשה, ובטח שייאמרו בה דברים מאוד לא נעימים".
גם עם הכתבים הבכירים?
"יש לי הבנה עיוורת עם כתבים שאני עובדת איתם לאורך זמן, אלון בן-דוד, למשל, ועם כתבים חדשים יש לי קשר אחר. צריך ללמד אותם, להדריך אותם, להחדיר בהם את סוג העיתונות שבו אני מאמינה, ולא תמיד זה התהליך הכי כיפי בעולם. לפעמים, כדי להוציא את המיטב מהכתבים אני צריכה להיות קשוחה. לפעמים צריך ללחוץ".
אולי זה קורה כי יש אצלכם תחלופה גבוהה, אולי גבוהה מדי, של כתבים מתחילים?
"אין מה לעשות, לא כולם יכולים לעמוד בדרישות הקשות של המקצוע הזה. זה משהו ששואב ממך הרבה זמן והרבה מאוד אנרגיה".
ואולי זה השכר הנמוך שדוחק אותם החוצה?
"זה לא העניין. זה חלק מההתפתחות טבעית של המקצוע. זה לא הקושי העיקרי. חוץ מזה, לפעמים הכתב מחליט לעזוב בגלל זה, ולפעמים אנחנו מרגישים שצריך לעשות שינוי. שינוי כזה לא תמיד מתקבל בצורה טובה".
את חושבת שקשה יותר לקבל את ההתנהגות המקצועית שלך משום שאת אישה?
"אני לא אוהבת את השימוש בעניין הנשי כדי להדוף ביקורת, אבל העובדה היא שפגשתי הרבה מאוד גברים שהתנהגו בקשיחות גדולה בהרבה משלי, לפעמים אפילו בגסות רוח בולטת, ולאף אחד מהם לא צמחה תדמית שלילית כמו שלי. עובדה".
חדשות ערוץ 2? "חקיינים"
בן-עובדיה התחילה את דרכה בתקשורת בסוף שנות ה-80 בעיתון "חדשות". היא עבדה כמגיהה במשרה זמנית, בזמן שלמדה היסטוריה באוניברסיטת תל אביב, אבל לא הסתפקה לאורך זמן בתפקיד הצנוע הזה. "התחלתי להעיר לעורכים הרבה מאוד הערות על הכתבות, גם הערות שלא היו קשורות לטעויות לשוניות", היא מספרת. "אמרתי להם מה דעתי על הכותרת, או על סגנון הכתיבה, או על איך בכלל היה צריך לכתוב אותה. אחרי זמן קצר הם הבינו עם מי יש להם עסק ועברתי לעבוד כעורכת".
היא התקדמה עד לתפקיד של ראש דסק, שבו שימשה עד לסגירת העיתון, ב-1993. "אם לא היו סוגרים את 'חדשות', אני מאמינה שהייתי שם עד היום - עורכת טקסטים, נותנת כותרות", היא אומרת. "אבל אחרי שסגרו את העיתון פנה אליי שלום קיטל, שהיה אז סמנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 ושמע עליי דברים טובים, והציע לי להצטרף אליו".
בן-עובדיה החלה לעבוד במהדורה המרכזית של ערוץ 2, כסגנית עורך של רם לנדס ושל גיא זהר, שבהם היא תיתקל בעתיד במסדרונות של בית הוורד. "זרקו אותי למים העמוקים בלי מצופים", היא מספרת. "לא ידעתי איך עובד שידור טלוויזיוני, גם מבחינה טכנית וגם מבחינה מהותית. היתרון שלי היה שכמעט כולם סביבי היו באותו מצב. כולנו למדנו יחד לשחות. התאהבתי באמנות הזאת של לספר סיפור בעזרת קולות, מילים ותמונה. זו הדרך הטובה ביותר להביא את הסיפור האותנטי לקהל שלך".
כיום, אם בוחנים את הדברים בצורה הפשוטה והמיידית ביותר, העבודה של בן-עובדיה מסתכמת במעבר בין שני צבעים על לוח השידורים הממוחשב שעל צג המחשב שלה: בין הצהוב, שעליו נכתבות הידיעות, לכחול, שמסמן שהידיעה כבר שודרה. בשעות הצהריים היא מתחילה להזין לתוכו את הרעיונות שעלו בישיבת הבוקר. כל ידיעה שנכנסת מחשבת את קצה של המהדורה לאחור. כלומר, כמה דקות עוד נותרו להוסיף לה.
"ב-2002, אחרי שעבדתי כעורכת החדשות של ynet במשך שנתיים, וכעורכת של התוכנית 'משעל חם' במשך שנה, קיבלתי שתי הצעות עבודה חדשות", מספרת בן-עובדיה. "לערוך את 'יומן' של ערוץ 1, או להצטרף לחברת החדשות של ערוץ 10. כמעט כל מי שהתייעצתי איתו המליץ לי ללכת לערוץ 1, לספינת הדגל של הטלוויזיה, אבל אני רציתי להקים משהו חדש, לא רציתי להפסיד את החגיגה".
אכן חגיגה?
"היה חשוב לנו להיות אלטרנטיבה לערוץ 2. אם היינו מנסים ליצור חיקוי של המהדורה שלהם, לא הייתה הצדקה לקיום שלנו".
אז איך את מסבירה את זה ששתי המהדורות נראות דומות כל-כך?
"זו ההוכחה שצדקנו במה שעשינו. אחרי זמן מסוים, לא מספיק מהר לטעמי, ניערנו את הדוב הישן הזה והכרחנו אותנו להגיב אלינו. העובדה שהם השתנו היא זו שגרמה לכך שהיום אנחנו נראים יותר דומים. יש הרבה דברים שהם למדו מאתנו, שלא לומר פשוט העתיקו מאתנו".
מה אתם יודעים שהם לא יודעים?
"אפשר לתמצת את זה לכמה משפטים פשוטים: לא לטחון את החומר החדשותי כמו בעבר, לסמוך על האינטליגנציה של הצופה. לדבר באנדרסטייטמנט ולא עם פטישים בראש. היה חשוב לנו גם להיות מהדורה חמה וידידותית, לא מרוחקת, וגם לתת כמה שיותר מגוון של דעות ושל קולות".
קיצוצים? "הרגשתי את זה בכיס"
על המסך של בן-עובדיה מופיע מסמך עם דירוג אחוזי הצפייה מליל אמש, מחולק לדקות ולשברירי אחוזים. "אני לא פריקית של רייטינג", היא מעידה על עצמה. "זה מעניין כמגמה כללית, אבל יש אנשים שיכולים לשבת מול הנתונים האלה שעות ולהסתכל דקה אחר דקה מה היה הרייטינג, כאילו שמדובר באיזה צופן סודי שישנן בו כל התשובות. אני לא מאמינה בזה. מה זה משנה אם בדיוק בדקה שבה שידרנו כתבה על ליברמן הצופה שלנו קם למטבח כדי להביא קטשופ לשניצל שלו? מה זה מלמד אותנו בדיוק? זה לא משהו שמשפיע על ההחלטות שלי, אחרת הייתי בוחרת לשים את בר רפאלי בביקיני בכל פתיחת מהדורה".
שעות אחר הצהריים, והכתבים מתחילים לזרום אל הדסק. מתיישבים ליד המחשבים ומתחילים לעבוד על הכתבות שלהם. בן-עובדיה מסתכלת סביב ולא מצליחה, על אף ניסיונותיה, להסתיר שהיא נהנית מכל ההמולה הזאת. "יש דבר אחד שאני באמת לא יכולה להתלונן עליו", היא אומרת, "אני קמה בכל בוקר לעבודה שאני מאוד אוהבת. אני אוהבת את התחום הזה, אבל בעיקר את האנשים כאן, את כל המערכת הזאת".
ביוני 2005 היא נאלצה לעזוב את המערכת שהיא כל-כך אהבה, כמה שבועות לאחר שאבי ברזילי מונה למחליפו של לנדס כמנכ"ל חברת החדשות. "ברזילי החליט שהוא לא רוצה אותי שם", מספרת בן-עובדיה כשהכאב גלוי בפניה. "זו החלטה לגיטימית, כי זו משרת אמון. זכותו של מנכ"ל לקבל החלטה כזאת ולהחליף סמנכ"ל. הבעיה היא שזה נעשה בצורה מכוערת, עם הרבה שמועות ודיבורים מאחורי הגב, ועם אווירה מאוד לא נעימה. אחרי שבועיים כאלה החלטתי לשים את המפתחות על השולחן, כי הבנתי שאין לי יותר מה לעשות שם".
לא פשוט.
"הרגשתי כאב ענק, הרגשתי שלקחו לי את התינוק הקטן שילדנו כאן. זו הייתה אכזבה מאוד קשה. תחושה אמיתית של אובדן. היה לי קשה לעזוב את העבודה שאני אוהבת, אבל בעיקר את האנשים שאני כל-כך אוהבת".
היו מי ששמחו כשעזבת. חשבו שזה מגיע לך.
"לפעמים, גם כשאת עושה את העבודה שלך בצורה הכי טובה שאת יודעת, עדיין יהיו אנשים שזה לא ימצא חן בעיניהם".
איזה ערוץ דלק אצלך בממיר בשעה שמונה בערב אחרי שעזבת את חדשות 10?
"בתקופה הזאת התנתקתי לגמרי מחדשות ומהערוץ. לא היה לי שום קשר אליו. זה עדיין היה לי מאוד קשה אפילו לחשוב על זה, בטח לא לראות את זה בטלוויזיה שלי".
למרות הדרמטיות שמייחסת בן-עובדיה למהלך ההוא, הניתוק מחבל החמצן החדשותי נמשך לפרק זמן קצרצר - שלושה חודשים בלבד. כבר בספטמבר 2005 היא חזרה לחברת החדשות, אם כי דרך הדלת האחורית ולא בכניסה הראשית. היא מונתה לעורכת של תוכנית התחקירים שהנחה עמנואל רוזן.
ובינתיים ברזילי הספיק לעזוב אחרי חצי שנה בלבד בתפקיד, והדרך לקדמת הבמה הייתה סלולה בפנייך.
"זה לא קרה בבת אחת. אחרי מלחמת לבנון השנייה, מודי פרידמן וגלעד עדין (מנכ"ל ערוץ 10 ומנכ"ל חברת החדשות דאז, בהתאמה) הציעו לי לערוך את 'שישי' של עפר שלח ורביב דרוקר, שאותה עזרתי להפוך מתוכנית עוקצנית מאוד לתוכנית שלקהל הרבה יותר קל לקבל אותה. אז כבר ממש הייתי בחזרה בפנים".
התהליך הושלם באוקטובר 2007, אז התפטר גיא סודרי מחדשות 10 ועבר לשמש באותו תפקיד בחדשות 2, ובן-עובדיה חזרה לתפקיד הקודם שלה: "הרגשתי שאני חוזרת הביתה".
ועכשיו הבית הזה בסכנת קריסה. אפשר לעשות חדשות במצב כלכלי גרוע כל-כך?
"עברנו קיצוץ מאוד גדול. אני הרגשתי את זה בכיס שלי, וככה גם אנשים אחרים בחברה. אנחנו מנסים, ובינתיים גם מצליחים, שזה לא יפגע בסטנדרט המקצועי שלנו. אם זה יקרה, זה באמת יהיה הסוף שלנו".
בחודש שעבר, ירון לונדון, לא מזוטרי הערוץ, יש לציין, התראיין ל-G, ואמר שבאותה תקופה עלו דיבורים על כך שצריך לסחוט פוליטיקאים כדי שהערוץ ימשיך להתקיים.
"אולי זה היה משפט שמישהו פלט בשעת כעס, אבל זו בטח לא הייתה המדיניות שלנו. הקפדנו מאוד לשמור על הגבולות העיתונאיים שלנו. לא לעשות דברים שנצטרך לשלם עליהם מחיר כבד אחר כך. אמרנו, 'אם נמות, נמות כעיתונאים'".**
betlevi@gmail.com
כתבות
ני"ע
