המשותף לקצב ולדודו טופז

אפילו הפרקליטות החלה לקחת חלק במשפטים הפומביים שעורכת התקשורת

בשנים האחרונות אנו עדים להפיכתה של התקשורת לזירה של הכרעות ציבוריות בחשדות והאשמות פליליות, עוד בטרם מוכרע הדבר בבית המשפט, ולעיתים אף בטרם מוגש כתב אישום, אם בכלל.

לעיתים זו התקשורת עצמה שמתחילה בחקירות ובדיקות עצמאיות של החשדות, ולעיתים זה הפוליטיקאי או איש הציבור הפונה לתקשורת, ובאמצעותה מנסה להילחם על דעת הקהל. מה שמתחיל כסיקור או דיווח תקשורתי, מתפתח לכדי ניהול משפט של ממש בתקשורת, הכל תלוי בזהותו ובכוחו של החשוד או הנאשם.

התקשורת - הן מתוקף מעמדה ותפקידה החשוב במדינה דמוקרטית והן מתוך הכרת כוחה ורצונה לבסס את מעמדה כקובעת סדר היום - משתפת פעולה ו"מנהלת" משפטים אלה.

בניגוד למשפטים המתנהלים בבתי משפט, בהם חלים כללים המיועדים לשמור על תקינותו של ההליך המשפטי ולהגן על הנאשם - מופיעים בהם עורכי דין הבקיאים בתורת המשפט, ויושבים בהם שופטים המקפידים על קיומם של הכללים - מתקיים בתקשורת הליך מקוצר, מהיר וקליט. אין זמן להתעמק, וכל צד צריך יכול להביא עדיו וראיותיו בלא לחשפם לחקירה נגדית. בעיקר לא חלים כל אותם מגבלות או כללים החלים במשפט הפורמלי. ה"מנצח" הוא זה שהצליח להפעיל את המערכת התקשורתית לטובתו.

בדומה למשפטים המנוהלים בבית המשפט, גם כאן יש כתב אישום (הזהה בדרך כלל לכתב האישום האמיתי), יש "שופט", יש תביעה, סנגוריה, ועדויות. יש גם "הכרעת דין" ואפילו "גזר דין".

השופט הוא הציבור, ובפניו מופיעים אותם תובעים וסניגורים, אלא שכאן אין הם עוטים גלימות והם אינם אוחזים ספרי חוק ותקדימים. כאן הם מצוידים ביועצי תקשורת, או שהם עצמם למדו את רזיה של ממלכה זו ופועלים על פיהם.

בשנים האחרונות היו לכך מספר דוגמאות, ודומה כי בכל פעם אנו עדים להרחבת מעורבותה והשפעתה של התקשורת בתחומים שהיו שמורים לרשויות אכיפת החוק. פרשת קצב, הירשזון, ולאחרונה אולי גם פרשת דודו טופז, הן חלק מהדוגמאות.

משפט תקשורתי

פרשת קצב הינה דרמה מהחיים, שכרוכים בה מין, פוליטיקה, וחשד לעבירות פליליות. לא מעט קריירות פוליטיות חוסלו בשל עירוב שכזה, ואין ספק שהתעניינות הציבור גדולה, והוא שואף לקבל "מידע" רב ככל האפשר - בעיקר אם המידע צבוע בצבע צהוב.

במשך תקופה ארוכה נוהל המשפט בתקשורת, כל צד הציג את עדיו וראיותיו וניסה לסתור טענות הצד האחר, ורבים מהציבור גיבשו לעצמם דעה נחרצת לגבי אשמתו של קצב וסבורים כי המשפט עצמו כבר לא יעלה ולא יוריד מאומה. במקביל נשמעים קולות המדברים בגנותן של המתלוננות או מי מהן, אם כי אלו רמים פחות.

עניינו של איש ציבור לנהל משפט כזה בתקשורת מובן, לא כך הדבר כשמדובר בפרקליטות. כמתחייב מתפקידה, אמצעי התקשורת צריכים לשמש בידה רק כלי למתן מידע. למרות זאת החלה אף היא ליטול חלק באותו משפט תקשורתי.

דוגמה אחת מיני רבות ניתן לראות בראיון הטלוויזיוני שהעניק היועץ המשפטי לממשלה בערוץ 2, עם הגשת כתב האישום הראשון נגד קצב. כמו בבית המשפט, שם נושאת הפרקליטות נאום פתיחה, הראיון הטלוויזיוני הנ"ל היווה מעין "נאום פתיחה" במשפט התקשורתי. אכן, חובתו של היועץ המשפטי לממשלה לתת לציבור הסבר על מהותו והשלכותיו הציבוריות של כתב האישום. יחד עם זאת בחינת הדברים מלמדת, כי נכללו בהם התייחסויות ואמירות מעבר לנדרש, ודאי שלא באיפוק המצופה מהיועמ"ש היודע שעומד להתקיים שימוע. ואכן, השימוע גרם להסרת כל האישומים החמורים שנכללו בכתב האישום במקור (בלא קשר להתפתחויות שאירעו אחר כך).

באשר לדודו טופז, נשאלת השאלה האם פרשה זו מדגימה עוד התפתחות או שלב בתפקיד שלוקחת לעצמה התקשורת, בעת שמתעוררים חשדות לפלילים נגד אנשים ידועים, או שמא היא מהווה חריג בשל היותו של טופז איש תקשורת בעצמו.

אם בפרשת קצב ראינו ניהול משפט תקשורתי כאשר כל צד מציג ראיותיו, כאן התקשורת עשתה צעד אחד קדימה, ולמעשה תפקדה על תקן תקשורת חוקרת עוד בטרם נכנסה המשטרה לתמונה.

גל השמועות לבדו הספיק כדי להפעיל את התקשורת לנסות לספק לציבור, במהירות אפשרית, תשובה לשאלה האם אכן טופז אשם או לא. וטופז, הגם שהכחיש, סיפק חומרים לתקשורת לפתרון התעלומה ולהשגת הכרעה מהירה. כתב הטלוויזיה שנשלח אליו, לכאורה כדי לברר את השמועות, חוקר אותו למעשה חקירה של ממש.

טופז, כנראה מעצם היותו הרבה שנים חלק מאותה "ברנז'ה", שיתף פעולה עם הכתב וענה למרבית שאלותיו בהרחבה, בניגוד לחשודים אחרים או נאשמים, שבשלב הראשון מכחישים הכחשה גורפת ולא מרבים לדבר בעיקר כדי לא להפליל את עצמם.

סביר להניח שתשובות אלה שימשו את המשטרה כאשר הוא נחקר, מעבר לעובדה שעצם פרסום השמועות גרם לטופז לנקוט מהלכים שונים, ויש הטוענים כי היה זה מהלך מתוכנן של המשטרה. אותו ראיון היווה גם בסיס לשפע פרשנויות בתקשורת, שהצביעו על מעורבותו של טופז. גם מבחינה זו הייתה בכך מעין קביעת אשמה כלשהי. האם יתכן שהודאתו המהירה של טופז במשטרה באה בשל העבודה העיתונאית המצוינת שעשו חבריו בתקשורת ובשל משפט הבזק שנוהל נגדו בתקשורת, ולאו דווקא בשל עבודת המשטרה הטובה והראיות החותכות שהוצגו לו?

זירת הכרעה

כאשר מתנהל "משפט" של ממש בתקשורת, כפי שהיה בעניין קצב (או הירשזון), הציבור מגבש עמדה עוד בטרם החל משפטו של נאשם. עובדה זו יכולה לפגוע במעמדו של בית המשפט, באמון שניתן בו ובתפישתו של הציבור את ההליך המשפטי. זאת אם קביעתו של בית המשפט מנוגדת להכרעת הציבור.

חלקה של התקשורת בעניין טופז, קצב ואחרים, וההשלכות האפשריות של המשפטים התקשורתיים ראויים לבחינה מעמיקה, יחד עם שאלת עתידו של כלל הסוב-יודיצה: האם בשל חופש המידע וחופש הביטוי הכמעט אולטימטיביים הקיימים כיום, והפיכת התקשורת לזירת הכרעה (או חקירה) באשמתם של נבחרי הציבור (גם ידוענים בהקשר זה הינם "נבחרי ציבור") אנו חוזרים לאגורה היוונית ומחזירים לעם מידה מסוימת של כוח? האם התקשורת משרתת אכן את עשיית הצדק או שבמקרים מסוימים, עבודה עיתונאית טובה משמעה דווקא שיבוש עשיית הצדק?

* הכותבת הינה שופטת מחוזית (בדימוס), בעלת תואר שני בתקשורת פוליטית.