משפט המפתח בנאום נתניהו אינו בענין שתי המדינות, אלא האמירה ש "שורש הסכסוך היה ונשאר הסירוב (של הערבים בכלל והפלשתינים בפרט) להכיר בזכותו של העם היהודי למדינה משלו במולדתו ההיסטורית". אנשים רבים מסרבים להכיר באמת הזאת, מכיוון שמשמעותה היא אובדן התקווה לשלום. אבל תקווה זה דבר אחד, עובדות הן דבר אחר לגמרי.
דווקא בגלל האמת הזאת היה חשוב שנתניהו קיבל את העקרון של שתי מדינות. כי איזה טעם יש לצאת לעימותים עם ארה"ב והעולם על דבר שממילא כנראה לא יקרה ולא בגללנו, אלא בגלל האמת שנתניהו ביטא. עכשיו, לאחר הנאום, המצב הוא כזה: הממשלה הימנית של ישראל הסכימה לחיות לצידה של מדינה פלשתינית. האם גם העם הפלשתיני יקבל את העקרון של שתי מדינות לשני עמים?
לא משנה מה אנחנו חושבים על זה, מה שרלבנטי זה מה חושב נשיא ארה"ב. וברק אובאמה חושב, כך אמר, כמו סיסמת הבחירות שלו: כן, אני יכול. עכשיו, אחרי נאום בר-אילן, חובת ההוכחה עליו. אובאמה הוכיח את יכולתו להביא את ישראל לאמץ את הנוסחה הזאת. מה יעשה עכשיו? נאום נתניהו העביר את הכדור אל מגרשו של אובאמה.
הנשיא האמריקאי הוכיח את יכולתו כי רבה ויעילה לפייס את העולם הערבי והפלשתיני. עכשיו הוא צריך להוכיח כי מה שהשיג מישראל, הוא יכול לקבל גם מהפלשתינים. בואו לא נטיל עליו את המעמסה הכבדה של השגת הצהרת ויתור על זכות השיבה. ניתן לך, אובאמה, מטלה הרבה יותר קלה שאמורה להיות מובנת מאליה: נראה אותך מחלץ ממנהיג פלשתיני כלשהו, בין חמאס ובין פתח, הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית. אתה יכול?
השם כבר מוכתם
תת-אלוף צ'יקו תמיר הודיע אתמול (א) שהוא משעה עצמו מצה"ל כדי "להגן על שמו הטוב". למרבית הצער, צ'יקו, זה לא אפשרי. השם שלך כבר מוכתם, מרגע שנתת לבנך הקטין לנהוג בטרקטורון וניסית לטייח והכתם הזה יישאר, בין אם בערעור דרגתך תורד או לא.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
