הנקראות ביותר

הקאמבק של הקלאסיקה

הציור הפיגורטיבי במיטבו חוזר לקדמת הבמה, בגל של תערוכות שמוצגות בתל-אביב, אמן-אמן וסגנונו. הנה חמש תערוכות שלא כדאי להחמיץ

משהו טוב קורה בזמן האחרון לציור הקלאסי, אסכולה שבלהט הפוסט-מודרני כאילו נדחקה לשולי הפעילות הגלויה של האמנות העכשווית. והנה, בצירוף מקרים מעניין, הציור הפיגורטיבי חוזר למרכז הבמה בגל תערוכות של תחילת הקיץ.

בחלקן מדובר בציור ריאליסטי קפדני, באחרות נראות התפתחויות שיצאו ממנו ובחרו בצורות ביטוי מופשטות או דמיוניות יותר ויותר. יש המציירים בשמן ויש המאמצים טכניקות שונות, אך הטון הכללי הוא של ציור קלאסי במיטבו.

משיחות מכחול יצריות

בגלריה אלון שגב בתל-אביב מוצגת תערוכת יחיד ראשונה של האמן הצעיר רן טננבאום, בוגר בצלאל והסדנה לציור ורישום של ישראל הרשברג בירושלים, המלמד (התמחות בעבודה בצבע) בבית הספר "התחנה" לציור פיגורטיבי.

טננבאום עוסק בדמויות רבות משמעות, עבורו ובאופן אוניברסלי, ומצליח להקיפן מהקרוב לרחוק - מאבא ואמא, דרך כלה ורב ("העלמה והמוות", הוא מכתיר אותם בלשונו הציורית) ועד לשלוש הגרציות, בציטוט מרפאל.

בציור גדול מידות נראית אמו, עומדת מעבר לדלת הזכוכית של המטבח, פניה המעומעמות בזגוגית המעוטרת יוצרות תחושת נוכחות מטרידה. דמותה כמו עומדת לפרוץ לחלל בכל רגע, אך נותרת בלתי-נגישה, מורחקת או אולי כזו שאינה עוזבת. הדיוקן החי במצב תנועה ברור יוצר מתח מול תקריב של שולחן מטבח הנמצא בקדמת התמונה, בפוקוס מלא, על מפתו הפשוטה וזר הוורדים הקמל המונח עליו.

טננבאום יוצא מהציור הפיגורטיבי הקלאסי ומוסיף לו סערת רגשות, הניכרת במשיחות מכחול יצריות, המגיעות עד לסף המופשט, האקספרסיוניסטי. כמו שכבות של תודעה, המכסות זו על זו, כך נראים ציוריו כתמונות המתגלות מבעד לשרעפים, אדי זיכרון או דמדומי הזיה.

בציור שלוש הגרציות שלו ניתן להבחין במבט חודר מבעד לצבעוניות העשירה בקווי המתאר המדויקים של הדמויות והיער או הבוסתן שסביבן. בעבודה זו (260210X ס"מ) בחר טננבאום לעבוד על משטחי נייר נפרדים שצורפו זה לזה ויוצרים יחד את מרחב התמונה הגדולה. כך הוא מכביר שיבוש נוסף על המראה המזוגג זה מכבר.

בעבודתו של טננבאום ניכר תהליך של התפתחות ושינויים, שמעשירים את עבודתו ויוצקים בה רבדים של עניין. אף שרוב נושאיו קודרים, שורה על התערוכה כולה תחושת "חגיגיות", המתבטאת גם בשמה, "חומר משמר", כאילו עמד בה הזמן מלכת ונלכדו רגעים הרי-משמעות במכחולו של האמן.

רן טננבאום, "חומר משמר", גלריה אלון שגב, שלוש 30, נווה צדק, ת"א

מראית עין של צילום

דוד ניפו, ממייסדי ומורי בית הספר "התחנה", מציג בימים אלה שתי תערוכות במקביל. האחת נפתחה ביום ה' האחרון בגלריה גולקונדה בתל-אביב, והשנייה נפתחת הערב (ג') במוזיאון אשדוד. ניפו הוא צייר-וירטואוז המיטיב ללכוד "מראה מקום" ברישום ובצבע.

בין אם מדובר בנוף או בחדר, בדיוקן או בפריטים סתמיים שהוא מעלה לדרגת "טבע דומם", עבודותיו הריאליסטיות המדויקות יוצרות מראית עין של צילום, אך יחד עם זאת מייצרות ספק - איכות נדירה בציור.

האוצר יובל ביטון כותב על התערוכה המוצגת במוזיאון אשדוד, "ראיות ובדותות", כי ניפו מתמקד בניסיון "לפענח את התעלומה הטמונה בחוויה החזותית, את הקסם שביצירת האשליה הריאליסטית".

דוד ניפו, גלריה גולקונדה, שד' רוטשילד 27, ת"א; מוזיאון אשדוד לאמנות, מרכז מונארט, דרך ארץ 8, אשדוד

נופים אינטימיים

בגלריה רוטשילד בתל-אביב נפתחה בסוף השבוע תערוכתו של מאיר אפלפלד, אף הוא מהבולטים שבציירים הפיגורטיביים בארץ כיום. אפלפלד מציג הפעם סדרת הדפסי מונוטייפ מהשנה האחרונה. מונוטייפ הוא הדפס המיוצר בעותק יחיד, ובמקבץ העבודות "ירושלים-כברי" הוא ממשיך את עיסוקו בנוף ובטבע דומם, הפעם בשחור-לבן, על קו התפר שבין ציור לרישום.

את העבודות, שנוצרו בעבודה מרוכזת בסדנת ההדפס בירושלים ובמרכז גוטסמן בקיבוץ כברי, ניתן לראות כגוף לירי סגור, כמעין דפדוף באלבום או בספר שירה.

אפלפלד מצייר "נופים אינטימיים", כדברי ההסבר לתערוכה: "נופי שכונת מגוריו בירושלים, כלפיהם יש לו יחס אינטימי, טבע דומם הקשור במרחב של הבית או הסטודיו. הוא מעיד על רצונו להכיר את מה שהוא מצייר. תחושת אינטימיות ומטען רגשי, הופכים לדבריו את הדיאלוג בינו ובין האובייקט המצויר מדיאלוג חיצוני - להתבוננות פנימית".

השיח הפנימי הזה יוצר הזרה מול עין המתבונן, וניכר באופי המסתורי-משהו של העבודות. תחושת התהייה מתעצמת במיוחד בתמונות הנוף, שמתארות מקום קונקרטי אך כמו נמחקו ממנו סימני הזיהוי.

מאיר אפלפלד, "ירושלים-כברי", גלריה רוטשילד לאמנות, שד' רוטשילד 140, ת"א

אחרי האפוקליפסה

נופים מסוג שונה לגמרי מוצגים בתערוכת הציור של אלעד קופלר, "אחרי השרב". בגלריה טבי דרזדנר בתל-אביב. קופלר מציג ציורים גדולי מידות, המתארים נופים דמיוניים, פוסט-אפוקליפטיים. שרידים נטושים של מכונות או מפעלי תעשייה, זרועים במדבר ומוקפים בשלדים או צמיחה מלאכותית, נראים כחזיון בלהות מיובש.

האוצרת, נטע גל-עצמון, מסבירה שהציורים, כולם מהשנה האחרונה, צוירו בסמיכות לימי שרב כבדים בארץ - וכאלה לא חסרים. "בצירוף המילים 'אחרי השרב' מהדהד צירוף מילים אחר, 'אחרי המבול', ומסתמן חיבור של ניגודים - המבול והשרב, שתי אפשרויות לקטסטרופה הנובעת משינויים אקלימיים קיצוניים".

אולם החוויה האקלימית נותרת שולית בחלל הגלריה, לעומת החוויה הגופנית, הנפשית, שכופים הציורים על הצופים. "שמיים עכורים ומאובקים סוגרים על אובייקטים דחוסים וצפופים הממלאים את החלל הציורי. העבודות משדרות תחושה קשה של מחנק וחוסר מוצא. הן מרמזות על השינויים האקלימיים המטרידים הקשורים בהתחממות כדור הארץ ועל השפעתם ההרסנית על הטבע כמו גם על בני האדם".

במקביל לתערוכה בתל-אביב נפתחת מחר (ד') תערוכת יחיד של קופלר בגלריה Habres Partner בווינה.

אלעד קופלר, "אחרי השרב", גלריה טבי דרזדנר, אחוה 24, נווה צדק, ת"א

הפלסטיק כמודל

ציור פיגורטיבי שמתחזה למופשט מציגה גבריאלה פניבש בתערוכה "עידן הפלסטיק" בגלריה שטרן בתל-אביב. הפלסטיק מעסיק אותה הן כחומר והן כסמל לכל המושמץ והמתועב, שבו נתלים מובילי מגמת המיחזור והחזרה לטבע.

האוצרת והגלריסטית דבי לוזיה כותבת, כי "העתיד על-פי פניבש הוא Man-made. במיוחד לאור הפיתוחים הטכנולוגיים המאפשרים ייצור פלסטיק מתכלה וידידותי יותר. הגיבורים של פניבש הם כותבי המדע הבדיוני של שנות ה-60 וה-70, אשר הציגו עולם עתידני אוטופי". זו הסיבה שהיא משתמשת בפלסטיק כמודל ומעלה אותו לדרגת "טבע דומם".

לעומת עבודותיו הקודרות של קופלר, מראות הפלסטיק של פניבש נראים כמו קומפוזיציות תמימות ואופטימיות של צבע וצורה. היא לא עוסקת בכלים ובפריטים ניתנים לזיהוי, אלא באובייקטים מופשטים, חלקם השתקפויות מראה, שאותם היא מציירת בדייקנות, העומדת בניגוד לאופיים האמורפי.

גבריאלה פניבש, "עידן הפלסטיק", גלריה שטרן, גורדון 30, ת"א

עקבו אחרינו ברשתות
רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
היי טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
גלובס TV
פרויקט מיוחד
✓ הרישום בוצע בהצלחה!