חלטורה או קולטורה?

גם זה מסימני הזמן, בעידן הדיגיטלי שמפצפץ את תעשיית המוזיקה. באחרונה הודיע בק שהשמועות המקדימות אכן היו נכונות. הוא יוזם מהלך חסר-תקדים בתולדות הקלטות המוזיקה הפופולרית, ובו פעם בשבוע יקליט גרסה, שלמה ומלאה, לאחד מהאלבומים שנחשבים לקלאסיקות של הרוק. הוא יעשה את זה עם נגנים מלהקת ההופעות שלו ועם חברים מזדמנים.

בק ושותפיו הולכים לנגן ביום הקלטות אחד ויחיד, וללא כל חזרות מקדימות. בין האנשים שכבר הסכימו לעבוד איתו נמצאים תותחים כמו MGMT, דבנדרה בנהארדט וג'יימי לידל. גם מפיק-העל נייג'ל גודריץ' בתמונה. האלבום שיחנוך את הסדרה, שתיקרא "רקורד קלאב", יהיה אכן מהאלבומים הטובים בכל הזמנים - אלבום הבכורה של הוולווט אנדרגראונד וניקו. כל האלבומים שיחודשו יוצעו למכירה באתר של בק, וכבר ניתן לשמוע ולצפות שם בחידושו לשיר שפתח את האלבום המופתי ההוא מ-1967, "סאנדיי מורנינג".

ההנצחה הזאת, למי ולמה זה טוב? קודם כל, אולי וספק אם לבק עצמו. אכן, הוא מצא עצמו לאחרונה בלי חוזה בחברת תקליטים, ואחרי אלבומים מאכזבים. כך שאם התוצאות האמנותיות בפרויקט החדשני והשאפתני יהיו טובות, בק יוכל להרוויח תנופה מסחרית חדשה וגם זרז מקורי וממזרי להשבת יצירתיותו לכושרה מן העבר. אבל אם בק ייכשל אמנותית, הסיכונים לא פחות ממזעזעים.

במקרה הכי אופטימי, הספונטניות בגישה לחומרי המופת הישנים עשויה לרענן אותם ולהביאם לאוזניים חדשות. אבל בהנחה הסבירה שרמת החידושים תיפול מזו של המקורות, בק עלול להצטייר כגאוותן, כתאוותן, או כקל דעת מדי. ואולי בק ממציא פה גישה חדשה לאוצרות לא-מוזיאלית של קלאסיקות הרוק. אבל מי שפעם נחשב - כן, גם הוא - כעוד יורש אפשרי לבוב דילן, עלול לרסק את שאריות המוניטין שלו. זה דבר אחד לפשל באלבומים משלך, ודבר אחר לחרב את הישגיהם של אחרים.

ואולי כל סימני השאלה הללו כבדים ואנכרוניסטיים לא פחות מתעשיית התקליטים הקורסת. אולי זו פשוט הזדמנות של אמן מצוין לג'מג'ם עם חברים, כשבמקרה יש בחדר אמצעי הקלטה וצילום, ואפשר לתעד ולהעלות לאתר במהירות וגם לעשות קופה קטנה מימי הכיף האלו.

ומעניין מה תהיה התגובה של לו ריד, איש שלא נודע דווקא באורך הרוח שלו, למשמע הטיפול המחודש של בק ושות' באלבום הבאמת חד-פעמי של הוולווט. *

אלבום באפלה

"לילה אפל של הנפש" הוא פרויקט של שלושה יוצרים - מרק לינקוס, איש להקת ספארקלהורס, המלחין המחונן בריאן ברטון והבמאי דיוויד לינץ'. שלושתם ממליצים לקהל לעקוף את חברת התקליטים ולהגיע לחומרים המוזיקליים דרך הרשת

"מסיבות משפטיות, הדיסק המצורף אינו מכיל מוזיקה. השתמשו בו כרצונכם". המשפט המוחץ, הקורץ למאזינים להשיג בעצמם את תכולת הפרויקט המוצלח הזה, מהווה אחד מסימני הזמן בתעשיית המוזיקה המשתנה של העידן הדיגיטלי. "לילה אפל של הנפש" הוא שיתוף פעולה בין מרק לינקוס, האיש שהוא להקת ספארקלהורס, בריאן ברטון, המפיק המחונן שהוא דיינג'רמאוס, והבמאי דיוויד לינץ', שיצר ספר בן 100 עמודים עם צילומים שלו בהשראת המוזיקה של השניים.

תאגיד אי.אם.איי שומר טינה לברטון מימי "האלבום האפור", שבו הכליא ללא אישור רשמי את האלבומים "השחור" של ג'יי זי וה"לבן" של הביטלס. אבל ספארקלהורס חתומים שם, ולאי.אם.איי הייתה איזו בעיה, שנותרת בינתיים חשאית, לגבי הזכויות בפרויקט עתיר המשתתפים הזה שכולל כתריסר זמרים שונים. ומשום שבאי.אם.איי החליטו לעכב את הוצאתו, שלושת האדונים הנכבדים בחרו לעקוף את חברת התקליטים. הם מוכרים באתר הנושא את שם האלבום את הספר של לינץ' עם עטיפה ריקה של הדיסק ועליה, כאמור, ההמלצה לבחור כיצד להשתמש בה.

וההמלצה החד-משמעית היא לשמוע! בין אם בהאזנה בסטרימינג החופשי ברשת, המוצע באתר המדובר, ובין אם לאחר הורדת האלבום מאתרי שיתוף קבצים. זו כנראה פעם ראשונה שאמנים כה בכירים ממליצים רשמית לקהלם להתעלם מהחברה בעלת הזכויות על המוצר, ולהגיע ישירות לחומר שטרם ראה אור. והחומר טוב. טוב דיו כדי לשכך את החשש שמא השערורייה החוזית-עסקית תאפיל על התכנים.

לינקוס וברטון אספו נבחרת עילית מהצד השמאלי של הרוק העכשווי, שכוללת את איגי פופ, פראנק בלאק, סוזאן וגה, נינה פרסון אקס הקרדיגנז ובהווה "איי קמפ", ויק צ'סנאט, והסולנים של גראנדדי ושל סופר פרי אנימלז. שני הקטעים המצטיינים לטעמי הם "בכל פעם שאני איתך" שמגיש ג'יימס מרסר מה"שינז", ו"ליטל גירל" שמוביל ג'וליאן קזבלנקס מהסטרוקס. באוזניי זו העבודה הכי טובה של קזבלנקס עד היום.

בכל אופן, הפרויקט הנוכחי, גם אם מובן מאליו שהוא נופל מסכום שלל הכישרונות הרבים המשתתפים בו, מזכיר קצת ברוחו ובאופיו אלבום אוסף מלפני כמה חודשים בעל שם די דומה, "Dark was the night". שניהם מאגדים ומייצגים יפה אמנים וזרמים ומגמות ברוק האלטרנטיבי האמריקני.

קצת כמקובל בתרבות ההיפ-הופ, גם הרוק האלטרנטיבי מתחיל עכשיו לדבוק בשלל אירוחים, גם לצורך הגברת האפיל השיווקי וגם לרענון היצירתיות לטובת כל המשתתפים. זה קרה באלבום האחרון של נורמן קוק, אבל כאן, בשילוש החילוני והמבורך שחתום על הפרויקט שטרם נמצא בחנויות אבל שבהמלצת בוראיו גם לא חובה לקנות, הוא מגיע למימוש אפילו מספק יותר. *