נתניהו העדיף הכפשה תקשורתית

לא החזרה מהכוונה להטיל מע''מ על פירות וירקות הוציאה את נתניהו קטן, אלא הגריסה של תוכנית המיסוי (הפחתת מס חברות ומס יחידים), שאותה חרת על דגלו, טרם כניסתו לממשלה. זו הסיבה שנתניהו בעיקר בגד ב"ביבי". על הדרך הוא גם חיסל את שר האוצר, יובל שטייניץ, את משרד האוצר ואת הפקידים. כל שודדי הקופה הציבורית הבינו כי אין שם שומר, וכי ניתן לעשות את אשר על ליבם. שטייניץ רצה לעשות שרירים, אך לבסוף הבין כי אין לו כוח פוליטי. "אני לא מאושר אך אני מקבל", מסר בלקוניות.

אז מה היה השיקול? נתניהו העדיף שבוע של הכפשה עיתונאית בגין חטא ההתקפלות מאשר שנים של מרירות ציבורית עקב פשע ההתאכזרות (לכאורה בלבד) ל"חלשים": רק שלא יגידו שהביבי שפגע בנו ב-2002, הוא אותו ביבי של 2009. זה מבחן משילות קלאסית והוא כשל כישלון מוחץ. נראה, כי אם זו הייתה ההתקפלות הראשונה ניתן היה לסלוח. אך מדובר ב-100 ימי התקפלות, מול כולם: ההסתדרות, המעסיקים, בנק ישראל, ש''ס ועוד.

ההתקפלות מדאיגה במיוחד כמסתכלים על המקפלים: הם אינם כלכלני בנק ישראל, משרד האוצר ורשות המסים, אשר התריעו לא פעם שהתוכנית של ביבי גרועה, אלא קובץ מנהיגים פוליטיים שנלחמים על הישרדותם.

"בסך-הכול מע''מ על פירות וירקות", זועקים אזרחי ישראל ותוהים: מה יקרה כשביבי ייאלץ להכריע על גורלו של גלעד שליט, הגרעין האיראני, ההתנחלויות והתהליך המדיני? *