האמנם די בשבעה אנשים?

הגבירו את עוצמת האור - והעובדים יעבדו קשה יותר. כעת הנמיכו אותה - והם יעבדו עוד יותר קשה. זהו "אפקט הות'ורן", על-שם מפעל הענק של ווסטרן אלקטריק בעיר סיסרו הסמוכה לשיקגו, שם התנהלו בין השנים 1924 ל-1932 סדרת ניסיונות ביצרנות העובדים, בניהולו של אלטון מאיו, פרופסור בבית הספר לעסקים של אוניברסיטת הרווארד. אלה ניסויים מהמפורסמים ביותר בתולדות מדעי החברה.

ריצ'רד נסביט, פסיכולוג חברתי באוניברסיטת מישיגן, התלונן כבר לפני עשור על תהילת הניסוי, שאותו כינה "אנקדוטה מהוללת". יש משהו בדבריו. מנהלים נוטים לראות בניסוי ההוא הוכחה לכך שאנשים מגיבים לשינויים: כל דבר שלא תעשה יוביל לעלייה זמנית בתפוקה. אבל בין קירות האקדמיה, משמעות אפקט הות'ורן היא דווקא שאנשים יעבדו יותר ברגע שתתחיל לבצע בהם ניסויים. שתי האמונות מפתיעות ומעניינות כשלעצמן, מה גם שהן מחזקות את הדעות הקדומות של המחזיקים בהן.

פסיכולוגים מודעים לתוצאות הבעייתיות של הניסוי הזה: חדר הניסוי היה קטן, ושקט יותר, מחלל המפעל; שני עובדים פוטרו כי דיברו ביניהם ולא עבדו די במרץ; תנאי הניסוי שונו ביום ראשון, כך שכל עלייה ביצרנות התאימה ליום שני, שהוא יום העבודה הראשון בשבוע - כך שלא התקיימו תנאי בקרה נאותים במובן המודרני. אך הסיפור שרד. לדברי נסביט, "ברגע שקולטים את האנקדוטה, אפשר לזרוק את הנתונים", ובמשך כמה עשורים נדמה היה שזה בדיוק מה שקרה: נתוני הניסוי המקורי בתאורה נחשבו לאבודים, והיו אף סברות שהושמדו בכוונה.

כעת חשפו שני כלכלנים משיקגו - סטיבן לוויט (ממחברי "פריקונומיקס") וג'ון ליסט - את הנתונים המקוריים בספריות בבוסטון ובמילווקי, לאחר שהשתמשו ברמזים שנמצאו בנספח למאמר ישן ב-American Sociological Review.

לוויט וליסט דווקא חובבים מחקרי ניסוי, אבל מאמינים שברגע שמושאי המחקר יודעים כי צופים בהם, הדבר משפיע על התוצאות. "אנו מאמינים שקיים אפקט הות'ורן", אומר ליסט לגבי הרעיון שאנשים מתנהגים אחרת כשחוקרים אותם, "אבל יש מעט מאוד מידע ממשי המצביע על כך בניסוי המקורי".

אשר לרעיון שלפיו הדלקת האורות וכיבוים מביאים לשינוי כלשהו, מסקנתם של לוויט וליסט חותכת: "התיאורים הקיימים, שלפיהם עולים מהמידע דגמי מידע יוצאי דופן כביכול, מתבררים כבדויים לחלוטין".

תאוריית הקשר

זו לא הפעם הראשונה שבה מוכיחים כי מוניטין של ניסוי עקף בסיבוב את התגלית הממשית הגלומה בו.

ב-1967 ביקש הפסיכולוג סטנלי מילגרם מ-160 בני אדם בנברסקה להעביר מכתב בשרשרת לסוחר בבורסה של בוסטון, כשעליהם להקפיד ולהעבירו רק דרך אנשים שהם מכירים בשמם הפרטי. לפי האגדה, המכתבים הגיעו בשבעה "שלבים" או "צעדים" - ומכאן המסקנה העממית, שלפיה שש לחיצות ידיים בלבד מפרידות בין כל אזרחי העולם. המציאות, כפי שגילתה הפסיכולוגית ג'ודית קליינפלד, הייתה שיותר מ-80% מהמכתבים לא הגיעו מעולם ליעדיהם.

הדבר הוכח במחקרים נוספים. הבי-בי-סי שחזר לא מזמן את הניסוי של מילגרם. הפעם, המטרה הייתה להעביר חבילות למדען בבוסטון בעזרת שישה "קשרים" בלבד. 37 מתוך ארבעים החבילות לא הגיעו ליעדיהן.

ניסויי הות'ורן וששת הקשרים הם אולי הדוגמאות הכי פחות בעייתיות בהקשרים מסוימים; הפרסום העצום שלהם עורר את הרצון להפריך אותם. אבל באקדמיה מסתובבות שלל "מסקנות" מפורסמות פחות, שנהנות מלא מעט השפעה ואינן נבחנות אף פעם. הניסיון לשחזר תוצאות ניסויים מהעבר אינו נחשב לראוי לפרסום בכתבי העת המקצועיים במדעי החברה. אולי הגיע הזמן שזה ישתנה.