שלא יתיישן לעולם

על רקע מאות כותרים של כותבים חדשים המגיעים מדי שבוע אל המדפים, בולטת תופעה מרתקת של גילוי והוצאה לאור של יצירות שטרם פורסמו, שנכתבו בידי גדולי הסופרים והקלאסיקונים שהלכו לעולמם (כמו גם הוצאות מחודשות של ספרי המופת). רק לאחרונה נתבשרנו על התגלות כתבי יד של גרהאם גרין, אגתה כריסטי, טולקין, נבוקוב, המינגווי, מרי שלי ומרק טוויין.

אם התופעה הזו מגלה מה באמת חושבים העורכים והמו"לים על הספרות העכשווית, או שזו רק דרך להוציא מה שנראה כרבי-מכר בטוחים - אי אפשר לדעת, אבל העובדה היא שבארה"ב למשל, עומד לצאת קובץ סיפורים שטרם פורסמו של מרק טוויין. טוויין חשב שהסיפורים האלו אינם ראויים לפרסום, וכתב לאחיו ב-1865: "מוטב שתדחוף אותם לתנור. אני לא רוצה ששום 'עיזבון ספרותי' אבסורדי ו'מכתבים שטרם פורסמו של מרק טוויין', יודפסו אחרי שישתלו אותי (באדמה - א.ס.)". כאמור, צוואתו לא התממשה והכתבים האלו יראו אור 99 שנים לאחר מותו.

בארץ, יצאו אל המדפים לפני כחודש וחצי, בהפרש של שבוע ובלי תיאום מראש, "מסע תענוגות בארץ הקודש" (מחברות לספרות) ו"ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור" (גרף). שניהם קלאסיקות ידועות של טוויין, שניהם בצירוף האיורים המקוריים, שניהם בתרגומים מצוינים השומרים על רוח המקור.

הקוף לא הספיק

בפתיח לאחרית הדבר שכותבת נועה מנהיים ב"ינקי מקוניטיקט", זרוע אולי ההסבר איך הסופר הגדול שעזב את עולמנו לפני מאה, עדיין מצחיק, משמעותי ורלוונטי מתמיד: "כאשר הגיע אל שמיה של מיזורי ב-30.11.35, כבר נשא עמו כוכב השביט של האלי היסטוריה ארוכה... כעת עיטר בזנבו המרהיב לידה אחרת, זו של סמואל לנגהורן קלמנס, בנם השישי של ג'ון מרשל וג'ין למפטון קלמנס.

הרך הנולד לא היה מלך המשיח או בן אלוהים, אלא אדם שבז למלכים וטען שאלוהים ברא את האדם רק כי הקוף לא הספיק לו. הוא היה סופר מחזאי ועיתונאי, אך גם נווט, כורה, ממציא ונוסע. הוא התרועע עם נשיאים, סופרים ופיזיקאים, אך ייזכר בעיקר בזכות תיאוריו את הפשוטים שבאנשים" (עמ' 354).

אנדרו גולי, עורך "The Strand" האמריקני, מסביר למה החליט להוציא את קובץ הסיפורים "החדש" של טוויין: "אחרי קריאה חוזרת, נהיה ברור עוד יותר שהכתבים לעולם לא יתיישנו. הוא מתעסק באותן בעיות שאנו נתקלים בהן היום, והחבטות שלו ביצורים שמאכלסים את המציאות שלנו, ממשיכות לעורר הנאה גדולה".

רני גרף, שהוציא לאור את "ינקי מקונטיקט", מסכים עם גולי ומוסיף בהתלהבות: "אני חושב שהמבט הציני שלו על האנושות, על המצב הפוליטי, ובעצם על הכל, מאוד רלוונטי להיום, כפי שככל הנראה היה רלוונטי לאז. זו אולי אחת הסיבות שאני כל-כך אוהב את הספר הזה. אני אומר 'אולי', כי כשקראתי אותו כילד או כנער, לא בטוח שנתתי לעצמי את הדין וחשבון הזה. פשוט נורא נהניתי. אהבתי מאוד את 'האקלברי פין', ואת 'תום סוייר' ואת 'בן המלך והעני', אבל איכשהו תמיד 'ינקי' היה הטוויין האהוב עלי".

*כילד אתה לא קולט את הביקורת החברתית שבספר.

"בכלל לא. אני קלטתי את הביקורת החברתית לראשונה רק לפני שנים ספורות, כשקראתי וחזרתי וקראתי את 'תום סוייר' ו'האקלברי פין' שיצאו בהוצאה מוערת באריה ניר. בילדותי הם היו פשוט ספרי הרפתקאות לילדים".

הז'אנר שהקדים את זמנו

*"ינקי מקוניטיקט", שחוזר אחורה 300 שנה אל תקופת האבירים - זה מדע בדיוני.

"טוויין כתב בעצם מדע בדיוני עוד לפני שהייתה לו הגדרה ז'אנרית. הוא לא התכוון לזה, ולא כתב מדע בדיוני. היום יוצא שהגדרות הז'אנר שהוגדרו שנים רבות אחרי מותו של טוויין, מתאימות ליצירה, והיא בעצם גם מדע בדיוני וגם פנטזיה. ובנוסף לזה זו גם סאטירה פוליטית שנונה וחדה, והאיורים מדגישים זאת עוד יותר".

*חלק מהקסם של הספר אלו האיורים וגם הדרך שבה הם משולבים בתוך הטקסטים.

"בהתחלה התלבטתי אם להכניס את כל האיורים שהיו במהדורה המקורית, או רק חלק מהם. בסוף החלטנו ללכת על הכל. ואז הייתה התלבטות אם להכניס את האיורים באופן מקרי או לפי הפרקים. החלטתי ללכת לפי הסדר בספר המקורי, והאיורים נכנסו ממש באותם מקומות, דבר שדרש עבודה עצומה.

"ברגע האחרון החלטתי להכניס גם את משפטי ההסבר מתחת לאיור, שזו החלטה נוסטלגית לספרים שקראתי בילדותי שבהם מתחת לאיורים היו משפטי ההסבר. אם לעשות מהדורה שתהיה נוסטלגית, אז עד הסוף". *