מישהו צריך לשמור על העובדים

בין שורה של גברים ונשים שישבו מול מסך מחשב, במהלך סיור שערכנו לאחרונה במרכז ויסקונסין בנצרת, קשה היה להתעלם ממוטי (שם בדוי), שהסיפור שלו הוא הסיפור של שוק העבודה הישראלי. "כבר הייתי פה לפני תשעה חודשים ועכשיו שוב חזרתי", הוא מספר. "פוטרת בגלל המשבר?", שאלנו. "לא", השיב מוטי, "כל תשעה חודשים מפטרים אותי באופן קבוע ואומרים לי לחזור אחרי שלושה חודשים".

מוטי, שמסביר על הפיטורים הסיסטמטיים שלו כמעט באדישות, הועסק באמצעות קבלן במפעל אריזות השי של עלית, הנמצא כיום בבעלות שטראוס. באופן אבסורדי, בגלל שהוא מפוטר אחרי תשעה חודשים, הוא אינו זכאי אפילו לדמי אבטלה ולכן הוא נתמך מיד בקצבת הבטחת הכנסה ונשלח לתוכנית ויסקונסין.

כך, בגלל העבריינות השיטתית של מעסיקיו, מי שמשלם את המחיר הוא לא רק מוטי אלא גם המדינה. פעם בגין הקצבה שמשולמת לו ופעם בגין האחזקה השוטפת של תוכנית ויסקונסין. הרי, גם להם צריך לשלם.

הסיפור של מוטי מטיל ספק בתועלת שמביאה החקיקה האינטנסיבית בתקופה האחרונה בתחום העבודה. החוקים אמורים אמנם להיטיב עם העובדים, אבל מולם ניצבות שתי עובדות המשולבות זו בזו: מצד אחד, תרבות עבריינית שרואה בחוק כהמלצה בלבד ומצד שני, אכיפה רופפת ביותר של הרשויות.

קחו למשל את תיקון 24 לחוק הגנת השכר, שמחייב את המעסיקים לפרט בקפדנות את שעות העבודה של העובד בתלוש השכר, לרבות ציון שעות נוספות. בדיקות שערכו מספר חברות המתמחות בהנפקת תלושי שכר הוכיחו כי מרבית המעסיקים לא מיישמים את החוק. חלק מהמעסיקים מצאו שיטות שונות להתחכם מול החוק ובדרך הזו להתנער ממנו.

כך, למרות שזו לא הייתה כוונת המחוקק, מי שסובלים מהחוקים החדשים הם מעסיקים שדווקא הקפידו על קיום החוק ואילו אותם עבריינים סדרתיים מצאו את הדרכים להמשיך בשלהם. זה כמו בביטוח רכב: ככל שיש יותר גניבות, הפרמיה שכולנו משלמים גבוהה יותר.

המדינה מעדיפה לשלם ולשתוק

הסיפור של מוטי רק ממחיש את האבסורד: במקום שהמדינה תבדוק איך מעסיק גדול מבצע פיטורים וגיוס מחדש באופן שיטתי רק כדי לחמוק מתשלום זכויות סוציאליות, היא לא שואלת שאלות. היא מעדיפה לשלם לאותו מפוטר את הקצבה ולשתוק. המסר למעסיקים הוא פשוט: התפקיד של המדינה לחוקק חוקים, התפקיד של המעסיק הוא לנסות להתמודד איתם.

הרשויות המקומיות הן העברייניות הגדולות ביותר בארץ בתחום העבודה. הן מסוגלות לקחת מתקציב החינוך כדי להשקות גינות (גם בשנת בצורת), אבל לא לשלם שכר לעובדים חודשים ברצף.

באוצר מפחדים מעובדים קבועים

אחד מחוקי העבודה החשובים ביותר שגובשו במסגרת עסקת החבילה במשק, כלל סעיף שמטיל על מעסיק שמלין שכר דין פלילי. באופן תמוה, אי תשלום שכר מינימום היא עבירה פלילית כיום, בעוד שאי תשלום שכר בכלל איננה עבירה פלילית. נחשו מי דאג לשנות את הצעת החוק לטובתם של ראשי הרשויות? נכון, הכנסת. אנשי ש"ס, מגובים ביו"ר ועדת העבודה, חיים כץ, הביאו לכך שהאישום הפלילי יוגש רק אחרי הלנת שכר של שלושה חודשים ומעלה.

כדי לסבר את האוזן, במגזר הפרטי לא קיימים מליני שכר שכאלה - הם קיימים רק ברשויות המקומיות ובמועצות הדתיות. בש"ס דרשו תחילה להחריג לחלוטין את המועצות והרשויות מתחולת החוק, אולם בהסתדרות התנגדו בתוקף.

אם זה לא מספיק, מספר פקחי העבודה של משרד התמ"ת מגוחך ולא מאפשר אכיפה אפקטיבית. משרד האוצר הסכים לתגבור מסוים של הפקחים, אולם בעיקר באמצעות סטודנטים. מדוע סטודנטים? כי באוצר מפחדים יותר מעובדים קבועים מאשר ממעסיקים עבריינים.