אנחנו תוף מצוין

אין אפילו צל-צלו של ספק - בתחום הקצב, הריקוד, התיפוף והקרקס, הלהקה הבכירה של מיומנה, זו שמעלה עכשיו בארץ את המופע "מומנטום", היא להקת-על סופר-וירטואוזית מרהיבה, הן מבחינת היכולות האישיות הבאמת נדירות של חבריה ועבודת הצוות הקבוצתית המופלאה שעשתה את מיומנה למה שהיא, והן מבחינת ההופעה הבימתית, תוך ניצול כל מרחביה וממדיה עד תום, כולל האולם והקהל.

מאחר שהמיצג או המופע הזה, או הקודמים, של מיומנה, אינו שייך, לדעתי, לתחום התיאטרון, אלא לתחום הקרקס, הרי שמתוך כך ברור שלא מועלה על הבמה משהו שיש לו סיפור או התחלה, אמצע וסוף, אלא מדובר בשורת של "קטעים", הקשורים בדרך זו או אחרת לנושא "הזמן", הנגזר או גוזר את שמה של ההופעה הנוכחית - "מומנטום".

כמו בכל הופעת קרקס, קטעי המופע, המאוחדים תחת השם "מומנטום" ומבוצעים על-ידי להקת מיומנה, לא רק שונים באופן - האסוציאטיבי, הפיגורטיבי, האימפרסיוניסטי והמופשט - שבו הם קשורים ל"זמן", אלא שהם גם שונים זה מזה באופיים ההופעתי, הבימתי, התיאטרלי, הקרקסי. וכך, ממש כמו בהופעת קרקס, חלק ניכר מן הקטעים הם אמנם מופעי לוליינות וירטואוזיים נטו, אבל יש גם קטעים אחרים שהם מעין "מספרים מוזיקליים", וגם קטעים רבים שהם "מופעי ליצנות" קרקסיים לגמרי, שברובם ככולם משתפים או משתמשים הליצנים שעל הבמה, כראוי לקרקס טוב, בקהל שבאולם.

כל זה נעשה במיטב האמצעים הטכנולוגיים הכי חדישים, כשאת מקום הסוסים והפילים של פעם, תופסות מערכות הקול והצילום הזעירות והמדהימות של המאה ה-21, המופעלות "בשידור חי וישיר" על הבמה ובין הקהל לבמה, ויוצרות אפקטים אודיו-ויזואליים מדהימים, כמו למשל של ריחוף באוויר, המוסיפים עוד ממד לווירטואוזיה הכללית.

רק דבר אחד קטן נעדר, ובגדול, מן המופע הזה - רגש.

כי לבד מתשוקתם של חברי הלהקה לרקוד ולקפץ ולהופיע, שגם היא נראית שהושגה תחת משטר צבאי קשה ונוקשה, אין ב"מומנטום" שום רגש אנושי - לא תשוקה, לא אהבה, לא כאב, לא כלום. כאילו, אם נהפוך על-פיה את אמירתו היפה של קרל מארקס, ש"כל דבר אנושי זר להם", ליוצרי וללולייני מיומנה. בכל פעם שצץ במופע איזשהו שמץ של רגש אנושי, כמו אהבה למשל, הוא מטופל באופן פרודי, ציני ולעגני. כאילו כל מה שקשור למוח ולנפש הוא "קשקוש בלבוש", והחיים הם כולה רק גוף ותיפוף.

ואכן, הצגת "מומנטום" נושאת עמה מסר נוקב וחד-משמעי - הדרך להילחם בזמן הנוקף היא להשקיע כמה שיותר ביכולות הגוף - לקפוץ, לרקוד, לתופף. אנחנו, אם כך, כבר לא דור מזוין. אנחנו תוף מצוין.

וגם רגעי המופע המעטים, שבהם נדמה שהנה הם שם על הבמה, אוזרים אומץ ולוקחים את עצמם ואת אמנותם למחוזות הרוקנ'רול היפים והכואבים של להקות הרוק המתקדם של סוף שנות ה-60 תחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת, גם רגעי חסד קטנים אלו מתפספסים ומתמסמסים ושבים וטובעים בסיר הבשר המבעבע של המופע הווירטואוזי, הממושטר והסינתטי, הכמו-צבאי, של יוצריהם.

איזה בזבוז של בני אדם. אלוהים. *