בניגוד למנהג ההיי-טק הישראלי

לכאורה, אין כל הגיון עיסקי בשידוך בין מלאנוקס לבין קופרגייט. שתי החברות פונות לשווקים שונים לחלוטין, בהן הן צריכות להתמודד עם קהל יעד שונה, ערוצי מכירה שונים, ובכלל כל מנגנון התפעול והכספים הוא שונה. מעבר לזאת, השקיפות אליה מחויבת מלאנוקס בעקבות היותה ציבורית, סביר שלא תעשה טוב למשקיעי החברה. לפחות לא בטווח הזמן הקרוב. לחובבי ההיסטוריה נציע לחזור לסוף שנות ה-90, שם טמון הסבר מסוים למיזוג הנוכחי. בשנת 1998 קמה חברת השבבים האחרונה ששינתה את התעשיה - מארוול. החברה פיתחה בהתחלה שבבים למערכות אחסון, שוק בו הפכה לכוכבת לעומת החברות הוותיקות שפעלו בו.

בשנת 2000 החלה מארוול לפזול גם לעולם התקשורת הארגונית וחיפשה רכישה גדולה שתמקם אותה כמובילה בתחום. הרכישה הגיעה בדמות גלילאו הישראלית, שפעלה בתחום זה, והעסקה בוצעה בשלהי שנת 2000 תמורת כ-2.7 מיליארד דולר במניות.

לשתי החברות היו מכירות בהיקפים שנעים סביב 100 מיליון דולר, רווחים בדך 10-20 מיליון דולר, כ-300 עובדים אבל שתיהן פעלו בשווקים שאינם חופפים.

אם רוצים להעמיק מעט יותר בהיסטוריה, הרי שבתחילת שנות ה-90 קמה ברודקום, שפעלה בתחום השבבים המיועדים לממירי כבלים. גם ברודקום וגם מארוול, שתי חברות השבבים הגדולות שהוקמו בשנות ה-90, התקדמו באמצעות רכישות רוחביות, כלומר כאלה שאינן בהכרח קשורות לעסקי הבסיס של החברה.

נחזור להווה. הנתונים של מלאנוקס ושל קופרגייט אינם רחוקים כל כך מאלה של מארוול וגלילאו. זה כמובן אינו מבטיח את הצלחת המיזוג הנוכחי ובוודאי שלא את הפיכת החברה הממוזגת לענקית שבבים, אך מהווה דוגמה לדרך שבה פועלות חברות שהצליחו.

כאשר רוצים לבנות חברה גדולה באמת צריכים לקחת סיכון ולחפש שוק חדש, על אחת כמה וכמה כשמדובר באחד השווקים הצומחים ביותר בעולם ההיי-טק. אם היינו מבשרים היום כי הרכישה מתבצעת על ידי מארוול, שגם היא לא פעילה בתחום התקשורת הביתית, אף אחד לא היה מרים גבה. להיפך. זה היה נראה מהלך אסטרטגי מושלם. גם מארוול וגם ברודקום ביצעו את המהלכים האסטרטגיים המשמעותיים שלהן בתקופה של משבר בתעשיה, לשתיהן היו שאיפות גדולות והרבה אגרסיביות.

ובכן, בניגוד לגנום של ההיי-טק הישראלי שממהר למכור ולברוח, קמה גם חברה ישראלית שמנסה לעשות את זה, עם קצת שיגעון גדלות והרבה אומץ עסקי. לפי ההיסטוריה של איל וולדמן, היא עוד עשויה להצליח. *