חרב הפיפיות של אולמרט

תרגילי ההשהיה שהוא נוקט עשויים להביא בסופו של יום דווקא לזירוז בפתיחת משפטו

האם ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט נפגש לאחרונה בחשאי עם נשיא המדינה לשעבר משה קצב? לפחות על-פי מהלכיו האחרונים של אולמרט בשדה המשפט - זה שמחכה לו מעבר לפינה - קיים חשש כי ראש הממשלה לשעבר נדבק באותו חיידק שגורם לו לנקוט צעדים הרסניים, המזיקים לו עצמו, ומקרבים את המועד שבו ימצא את עצמו יושב על ספסל הנאשמים בבית משפט. בדיוק כפי שקצב הקים עליו את מערכת אכיפת החוק כולה, שהפכה את מיצוי כל חומרת הדין עמו למטרה עליונה, כשהחליט לסגת מעסקת הטיעון הקורצת שסניגוריו השיגו בשבילו.

לאולמרט, כמו לקצב, נדמה שהוא משחק עדיין על שני מגרשים - המשפטי והציבורי. לפי הגישה הזו, צעדים מסוימים שהוא נוקט עשויים אולי להסב לו נזק מול רשויות החוק, אבל עשויים לסייע לו במישור התקשורתי והציבורי.

לתסמונת הזו יש היבטים שאינם שייכים בהכרח לתחום המשפט, אלא יותר לפסיכולוגיה: משום מה נדמה לפוליטיקאים לשעבר כי הציבור עדיין כמה למוצא פיהם, וכי יתרונות הסברתיים יועילו להם בהמשך הדרך. נשתכח מהם כי בית המשפט איננו קלפי, וכי התביעה הכללית איננה מקבלת החלטות באשר להעמדה לדין בהתאם לצו הבוחר.

הניסיונות הללו כל-כך מגושמים, שלא זו בלבד שהם רחוקים מלהשיג את מטרותיהם - אלא שהם אפילו אינם מצליחים לעכב את התקדמות ההליכים הפליליים בעניינם.

הצעד האחרון מטעם חבורת פרקליטיו של אולמרט הגיע אתמול (ג') בדמות מכתב ליועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, שבו הוא נדרש לפסול את עצמו מלקבל את ההחלטה הסופית על העמדתו לדין של אולמרט ב-3 הפרשיות שעל הפרק - טלנסקי, ראשונטורס ומרכז ההשקעות. זאת, בעקבות הגשת כתב האישום נגד מתאמת קשרי החוץ לשעבר של אולמרט, רייצ'ל רז-ריסבי, שבו נקבע כי אולמרט הנחה אותה לקחת כספים במירמה מגופים ציבוריים שונים.

מזוז נדרש להעביר את שרביט השימועים ב-3 הפרשות - ומשכך, גם את ההכרעה הסופית על העמדה לדין - לגורם חיצוני, יהא זה שופט בדימוס או הרכב נייטרלי אחר.

הדרישה הזו מופרכת על פניה: בשיטת המשפט הישראלית החלטה על העמדה לדין מתקבלת על-ידי התביעה ועל-ידה בלבד - ולא על-ידי "שופט חוקר", חבר מושבעים או גורם חיצוני כלשהו. אפילו בעניינו של קצב נמנע בג"ץ מלהורות ליועץ המשפטי לממשלה לשנות את החלטתו ללכת לעסקת טיעון ולהגיש כתב אישום חמור שבעתיים.

כיוון שכך, המסקנה ההגיונית היחידה היא שמטרתה של הדרישה החדשה שהעלו סניגוריו של אולמרט היא משיכת זמן נוספת: השימועים ב-3 הפרשות מיועדים להתקיים בתוך כשבועיים. אפשר שהעריכו כי עד שתתקבל תשובת היועץ לבקשה יחלוף זמן מה, ואם הבקשה תידחה ניתן יהיה לעתור לבג"ץ נגדה - וכך יחלוף זמן נוסף עד לבלתי נמנע.

אבל גם במשרד המשפטים יודעים לשחק את המשחק: מכתב התשובה מטעם עוזרו הבכיר של מזוז, רז נזרי, הגיע כבר אמש. "זהו שלב נוסף ושקוף בניסיונות הדחייה והסחבת", הוא כתב בלשון לא לגמרי משפטית. "קשה להימנע מהמסקנה שאתם מנסים לאחוז את המקל משני קצותיו - להימנע מעריכת שימוע, ובה-בעת להטיל את האשם לכך על התביעה".

ניכר כי המהירות שבה נוסחה תשובת היועץ המשפטי לדרישת סניגוריו של אולמרט באה ממניעים הסברתיים - היועץ איננו רוצה להיחשב כמי שאחראי לעיכוב התהליך ולו ביום אחד נוסף.

בהיבט המשפטי הפורמלי עומדים כעת תיקי אולמרט במצב משונה: לאחר שהסניגורים כבר הודיעו כי הם מוותרים על שימוע בפרשת ראשוטורס, רשאית התביעה כביכול להגיש את כתב האישום הסופי בעניין זה לבית המשפט.

יש שתי סיבות שבעטיין לא כך קרה עד עתה. האחת - שמזוז בכל מקרה מתכוון להגיש כתב אישום מאוחד ב-3 הפרשות, אם הטענות בכל השימועים יידחו בסופו של דבר. והשנייה - שמזוז משאיר לסניגורים דלת פתוחה לקיום השימוע בכל זאת גם בפרשה זו, כדי להימנע מטענות נוספות כלפיו בהמשך הדרך.

דרישת הסניגורים להעביר את כל 3 השימועים - כולל בפרשת ראשונטורס, שעליו כביכול כבר ויתרו - לגורם חיצוני, טורפת מחדש את הקלפים. אך מזוז נחוש למצות את פרשת שימועי אולמרט ויהי מה. במכתבו מאמש הוא העביר את הכדור שוב למגרשם של הסניגורים: "ככל שלא תודיעונו אחרת", כתב נזרי, "נראה בכם כמי שוויתרו על הזכות לשימוע בפרשות השונות, על כך המשתמע מכך". במילים אחרות: אם הסניגורים לא יודיעו בימים הקרובים כי הם מבקשים בכל זאת לקיים את השימועים בפני היועץ - יוגש כתב האישום נגד אולמרט ללא שום דיחוי נוסף.

סביר להניח כי אם יחליט ראש הממשלה לשעבר לעתור לבג"ץ בעקבות סירובו של מזוז להעביר את השימועים לגורם חיצוני - תטופל עתירה זו במהירות וביעילות, כך שלא יהיה צורך להזיז שוב את התאריכים הקבועים לשימועים.

בשורה התחתונה - תרגילי ההשהיה שהוא נוקט עשויים להתברר בסופו של יום כחרב פיפיות, ולהביא דווקא לזירוז בהליכי פתיחת משפטו.

מזוז במירוץ נגד השעון

קוצר-הרוח שמפגין מזוז בעניינו של אולמרט מצטרף לנחישות הנושבת מלשכת היועץ המשפטי לממשלה בעניינו של נבחר ציבור נוסף המתקרב לעבר כתב אישום נגדו - שר החוץ אביגדור ליברמן.

במשרד המשפטים יכולים לומר שוב ושוב כי המלצת המשטרה איננה מחייבת אותם, והתביעה רשאית להחליט כראות עיניה אם נאספו בחקירה ראיות המספיקות להעמדתו לדין של ליברמן. אבל העובדה היא שהיועץ מכיר מקרוב את כל מהלכי החקירה בתיק ליברמן, וכך גם מנהלת המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה, עו"ד אביה אלף, שתחבר כעת את חוות-הדעת שתונח על שולחנו של מזוז, בשיתוף ובתיאום עם פרקליט המדינה משה לדור.

מזוז מתכנן לנקות את שולחנו בכל הנוגע לחקירות אישי ציבור - עד כמה שניתן לפני שיצטרך לפנותו בסוף חודש ינואר 2010. נותרו לו פחות מ-6 חודשים בתפקיד עד להשלמת 6 שנות קדנציה, שאותה החוק איננו מאפשר להאריך.

עד אז, כדי להשלים את התהליך בעניינו של ליברמן, הוא יצטרך לקבל החלטה הכפופה לשימוע (לפני שנים אחדות שינו במשרד המשפטים את הניסוח מ"החליט להעמיד לדין בכפוף לשימוע" ל"שוקל להעמיד לדין בכפוף לשימוע", ובאחרונה השתנה הנוסח שוב ל"הזמנה לשימוע" ותו לא - אבל המהות נותרה כשהיתה), ואז לקבל החלטה סופית.

זהו לוח זמנים צפוף ביותר, בהתחשב בעובדה שסניגוריו של ליברמן ידרשו לקבל פרק זמן של 3-4 חודשים כדי ללמוד את חומר החקירה בטרם ישמיעו את טענותיהם בשימוע.

בהודעתו השבוע הבהיר שר החוץ כי בניגוד לאולמרט, הוא איננו מתכוון לוותר על שימוע בעניינו, וסביר להניח כי בין הצדדים יתנהל מאבק בשאלה האם ליברמן זכאי לקבל את כל חומרי החקירה שנאספו נגדו לאורך 13 שנים - כולל בחקירה נגדו בעניין הקשרים עם הקבלן דוד אפל ובעניין החשדות למירמה ועבירות על חוק מימון מפלגות בנוגע למפלגת "ישראל ביתנו", שבהן הוחלט לסגור את התיק נגדו בשל חוסר ראיות.

בעיני היועץ המשפטי, החשיבות לסיום תהליך קבלת ההחלטות בעניינו של ליברמן נובעת משתי סיבות עיקריות. האחת - אם תיק ליברמן יושאר להכרעתו של היועץ המשפטי לממשלה הבא, סביר להניח כי הוא יבקש ללמוד את התיק מבראשית, מה שעלול לעכב את התהליך בעוד שנה לפחות, ולהעניק לגיטימציה וחיזוק לטענותיו של ליברמן בדבר סחבת אינסופית מצד מערכת אכיפת החוק. השנייה - שמצב כזה קורץ להתערבות ובחישה פוליטית בדבר זהות היועץ המשפטי לממשלה שימונה, ולסכנה פוטנציאלית לכך שהיועץ ייבחר בכפוף לעמדתו בעניין תיק ליברמן.

פרשת ליברמן תהווה מקרה מבחן הן לנורמות המשפטיות והן לאלה הציבוריות, הנוגעות להמשך כהונתם של נבחרי ציבור בכירים, בעוד ההליכים הפליליים בעניינם מתקדמים.

הלכת דרעי קובעת כי מרגע שהיועץ המשפטי לממשלה מחליט סופית להעמיד לדין שר בממשלה - עליו להתפטר מתפקידו כשר או שעל ראש הממשלה לפטרו. אף שמאז שניתן פסק הדין בבית המשפט העליון כבר שונה חוק יסוד הממשלה, ונקבע בו במפורש כי החובה המשפטית להעביר שר מתפקידו בשל הליכים פליליים קמה רק לאחר הרשעתו במשפט - מתברר כי הנורמה שיצר בית המשפט הוטמעה, ואנשי המערכת הפוליטית מקבלים אותה על עצמם שלא לקרוא עליה תיגר.

ניסיונה של התנועה לאיכות השלטון, באמצעות עתירה לבג"ץ, לקבוע כי על ליברמן לעזוב את תפקידו כשר החוץ עוד במהלך החקירה נגדו, נכשל לפני שבועות אחדים כישלון חרוץ, ובעצת השופטים משכה התנועה את עתירתה.

השאלה שתעמוד למבחן כעת היא מה דינה של החובה המשפטית בדבר המשך כהונתו של ליברמן בממשלה, במועד שבו יחליט מזוז על העמדתו לדין בכפוף לשימוע. בפרשת צחי הנגבי ב-2006 הביע מזוז עמדה אמביוולנטית בעניין זה, וכעת יתברר אם היועץ ובג"ץ יהיו נכונים להרחיב באמצעות פסיקה תקדימית את הלכת דרעי.

בכל מקרה, מבחינה ציבורית ליברמן נוהג כהלכה: לא זו בלבד שהודיע כי יתפטר מתפקידו אם וכאשר יחליט מזוז באופן סופי להעמידו לדין לאחר שימוע - אלא שהוסיף והבטיח כי בשלב זה הוא יפרוש מיוזמתו גם מתפקידיו כיו"ר מפלגת "ישראל ביתנו" וכחבר כנסת - פעולות שהחוק איננו מחייב אותו לבצע.

מסע השיקום של העליון

שר המשפטים הקודם, פרופ' דניאל פרידמן, האשים את שופטי בית המשפט העליון, המכהנים ובדימוס, בירידת קרנה של המערכת המשפטית בעיני הציבור. השופטים, מצידם, האשימו כי בהצהרותיו החוזרות והנשנות של פרידמן הוא תורם לפגיעה במעמדו הציבורי של בית המשפט. תוצאות סקר "מדד הדמוקרטיה" שפירסם השבוע המכון הישראלי לדמוקרטיה תומכות בעמדתם של השופטים.

על-פי ממצאי הסקר, בעוד שבשנות כהונתו של פרידמן כשר המשפטים הלך והידרדר מעמדו של בית המשפט העליון, מ-68% פופולריות ב-2006 ל-61% ב-2007 ול-49% ב-2008 - השתנתה בחודשים האחרונים המגמה, וכעת נהנה בית המשפט העליון ממידת אמון רבה או מסוימת של 57% מהציבור.

אם הצדק היה לצדו של פרידמן, לא היתה כל סיבה לשיפור במעמד בית המשפט.

אגב, משיפור דומה נהנה גם מוסד נשיא המדינה, לאחר שנות השפל של משה קצב: משפל של 22% פופולריות ב-2007, הצליח הנשיא המכהן שמעון פרס להרים מחדש את קרנו של מוסד הנשיאות ל-47% ב-2008 ול-60% השנה.

עם זאת, עדיין לא חלפו פגעי סערת קצב - ומידת האמון שממנה נהנה הנשיא נמוכה מזו שנמדדה בשנים 2003-2006.

צרו איתנו קשר *5988