אהבה בת עשר

"חמישה סיפורי אהבה", ב' 21:45, ערוץ 1

לא להאמין, אבל כבר עשר שנים חלפו מאז יצר דוד אופק, אז בימאי צעיר שעיקר תהילתו על "בת-ים-ניו-יורק", את הסרט הקצרצר הזה, המורכב מחמישה סיפורי אהבה שונים בגילאים שונים.

הייתי שמח יותר לראות סרט המשך שיבחן מה אירע לחלק מגיבורי הסרט כחלוף עשור - מה אירע בגורל הקשר בין המתנחל הדתי וחברתו המקסיקנית, שהרומן הווירטואלי ביניהם היה אחד מסיפורי האהבה; כמה שנים עוד חיה בגפה אלמנתו הקשישה של המורה שיצאה בזמנו לקבץ את תלמידיו להלווייתו; או מה אירע ל"מלכת הכיתה", אז בת עשר, ולשלושת מחזריה, הן עכשיו היא בוודאי כבר אישה - האם נותרה מלכה? האם נותרה מחוזרת?

כך או כך, גם בשידור החוזר של הסרט המקסים הזה, זוכה פרס "דוקאביב" לשנת 2000, יש כדי לגרום עונג אמיתי לכל רומנטיקן. מאחר שמדובר בעוד פנינה מבית היוצר של מחלקת הדוקו של הערוץ הראשון (שיצירותיה משודרות החודש ללא הפסקה), לא נותר אלא לתהות אם היה כאן קמפיין מכוון שנועד לקדם את חשיבות השידור הציבורי.

גם בהנחה שלא, הרי שמדובר באות החיים החזק ביותר שהתקבל מכיוון רוממה בשנים האחרונות. עתה לא נותר אלא לראות אם זה סימן דרך שיתווה את פעילות הערוץ הראשון בעתיד, או בסך הכל בכיתוב על מצבתו. *

לא נרדמת תל-אביב

"עיר בלי הפסקה", ב' 21:00, ערוץ 10

על הסדרה הזאת נכתב כאן רק לפני שבועיים, לקראת שידור הפרק הראשון שלה, והנה היא כבר קרובה לסיום. תענוג גדול היה לעקוב אחרי תולדותיה של תל-אביב, כפי שהן מסופרות בידי מודי בר-און. היכולת של בר-און לספר סיפורים מן העבר בשפה עכשווית, כשהוא מתאר את קורותיהן של הדמויות, ומנסה גם להבין גם את הלך הרוח שהניע אותן, היא פשוט פנומנלית.

כשהוא תיאר, בפרק הקודם, איך ראש העיר מאיר דיזנגוף החליט להפסיק עם כל הסקנדלים והפסטיבלים שעוברים ברחובותיה של העיר בכל שני וחמישי, דווקא משנתבקש לקיים תהלוכה לכבוד חגיגות ט"ו באב, אפשר היה לחוש כמעט את טעמיה של פרשייה עירונית עדכנית.

מה שעולה מ"עיר בלי הפסקה" הוא שמאז התאוששה העיר מפגעי מלחמת העולם הראשונה, היא התמכרה לנהנתנותה ושימשה, כבר אז, סדין אדום בפני כל קנאי אידיאולוגי ששמחת החיים זרה לו. *

אמנות בע"מ

"מיקי עיניים כחולות", ב' 22:00, הוט פאן

לפעמים נדמה שהקריירה של יו גרנט היא החמצה גדולה. ייתכן שאלמלא הפרשייה ההיא (שלימדה את כולנו שגם גבר שחי עם אישה כמו אליזבת הארלי, מועד לפורענות ממש כאחד האדם), היה גרנט תופס מקום של כבוד בהיכל התהילה של הקולנוע, ממשיך דרכם של שחקנים בריטים גדולים כמו סר לורנס אוליביה או סר ג'ון גילגווד. במקום זה, הוא כאילו נדון לשחק את "ארבע חתונות ולווייה אחת" לנצח. פעם קוראים לזה "נוטינג היל" ופעם "מיקי עיניים כחולות".

אולם, ייתכן שגרנט האלגנטי והמתוחכם (קשה שלא להיתקף באנגלופיליה קשה כשרואים אותו) הוא בכל זאת "פוני של טריק אחד".

"מיקי עיניים כחולות" מביא את סיפורו של בעל גלריה לאמנות שמגלה שאביה של ארוסתו הוא חייל בשורות המאפיה. מה שמתחיל עם "עזרה" קטנה לאב בעסקי האמנות, מתגלגל מהר מאוד לקומדיה של טעויות, עם סוף סכריני למדי, אך עדיין מתוחכם ומשעשע. *