כולם רוצים שירים פשוטים

ברוס ספרינגסטין וחברי להקת האיגלז שמתארחים באלבום החדש של ידידם ג'ון פוגרטי, היו הגיבורים הכי גדולים שקמו לרוק האמריקני בשנות ה-70. ופוגרטי, 64, היה מוזיקאי הרוק האמריקני המצליח ביותר במולדתו בדיוק בשנים לפניהם. יותר מג'ימי הנדריקס, יותר מהדלתות ומג'פרסון איירפליין, להקתו של פוגרטי, קרידנס קלירווטר ריבייבל, הייתה ההרכב האמריקני שהכניס הכי הרבה להיטים למצעדי הפזמונים בשנים 1968-1971.

מאז, פוגרטי משמר יחס הפוך בין הצלחת שיריו לבין תהילתו הצנועה ואלמוניותו היחסית. בסוף שנות ה-80 אפילו נזפו בו שני חברים אחרים, בוב דילן וג'ורג' הריסון, שהפצירו בו לחזור ולבצע את שירי להקתו בהופעות. אחרת, כך אמרו, "כל העולם ימשיך לחשוב ש'Proud Mary' הוא שיר של טינה טרנר ולא שלך".

בשנים האחרונות משהו מתחייה בקריירת הסולו של פוגרטי. אלבומו החדש והמצוין שייצא לשוק מחר מהווה עדות נוספת לכישרונו האדיר ולחיוניותו, למרות שכמעט כולו מוקדש לביצועי שירי אמנים אחרים. "The blue ridge rangers ride again" הוא הצדעה לקלאסיקות קאנטרי ובלוגראס עם שירים נפלאים של ג'ון פריין, דילייני ובוני, ג'ו דנבר, פיל אברלי ואחרים. הוא מגיע 36 שנים אחרי אלבום שנקרא "The blue ridge rangers", שגם בו פוגרטי הצדיע לשירי אחרים. אלא ששם שר וניגן בכל השירים לבדו, ואילו כאן אסף נגנים מעולים ואירח לא מעט קולגות.

האלבום ההוא נולד כתוצאה מטראומת פירוק להקתו הגדולה, והחדש מגיע שנתיים אחרי אלבום בשם "תחייה", שסימן את שיבת פוגרטי, בלב העשור השביעי לחייו, למקומו המרכזי והטבעי ברוק האמריקני.

שיר נגד הבנים של

פוגרטי הקים את קרידנס בסוף שנות ה-50 בקליפורניה, עם אחיו הבכור טום והבסיסט והמתופף סטו קוק ודאג קליפורד. הם עמלו כעשור בזירה המקומית עד שחתמו בחברת תקליטים, שממש לאחר החתימה נרכשה על-ידי אדם בשם סול זנץ, שעזר לפוגרטי לזנק בשנות ה-60 אבל הרס את חייו, לא פחות, בשנות ה-70 וה-80.

הלהיטים הראשונים של קרידנס היו חידושים לקלאסיקות ריתם'נ'בלוז: "Suzie q" וכמובן גרסתם הפנומנאלית ל"I put a spell on you". אלו חשפו לעולם את הרוק הדרומי של קרידנס שכונה "רוק ביצות", את הגיטרות המלוכלכות, ואת החספוס והצרחה של פוגרטי, שמשפיעים על דורות של רוקרים אמריקניים, מספרינגסטין דרך קורט קוביין ועד לקינגז אוף ליאון.

ואז פוגרטי החל להתפוצץ ככותב להיטים. היו לו הגולמיות, האנרגיות, הדחף והעוצמה של ענק רוק, ולצדם חושים מזהירים של מלחין ותמלילן פופ שמזדהר בשירים נצחיים שאורכם פחות משלוש דקות. "Proud Mary" ו"Bad moon rising" ו"Up around the bend" הפכו את קרידנס ללהקה הכי אהובה באמריקה של אותן שנים.

אבל פוגרטי דאג להצטיין גם כמצליפן פוליטי, בהמנונים נגד מלחמת וייטנאם כמו "Run through the jungle who'll stop the rain", וגם באחד השירים הכי חריפים שכיוון יוצר אמריקני כלשהו כלפי הצמרת של מדינתו, "Fortunate son". השמועות טענו שהשיר נכתב נגד דיוויד אייזנהאוור, בן הנשיא לשעבר, שנישא לג'ולייט ניקסון, בתו של הנשיא לעתיד, ושוחרר משירות חובה בצבא. אבל פוגרטי, שגויס ונפלט מצבא ארה"ב לאחר כמה חודשי שירות, הקדיש אותו לכל הבנים של. לכל הפרוטקציונרים, לכל "אדוני המלחמה" נוסח בוב דילן, ששלחו את בני העניים והמיעוטים לחזית, בעוד צאצאיהם בילו במוסדות האקדמיים הכי יוקרתיים.

ב"תחייה" מלפני שנתיים, פוגרטי כתב המשך זועם בשיר "לא יכול לסבול את זה יותר", שבו קישר את מלחמת וייטנאם למלחמה בעיראק, והזכיר שגם ג'ורג' בוש הבן היה בעצם טייס ובנו של איש ביון בכיר דאז, שבשנות וייטנאם נותר בעורף. אגב, מעגל נוסף נסגר כשלפני עשר שנים פוגרטי שר את "בן בר מזל" לפני הנשיא ביל קלינטון ב"טקס המילניום של ארה"ב".

שינויים בהרגלי הצריחה

אבל האלבום החדש של פוגרטי נטול אמירות פוליטיות, אחרי שהתגייס לא מזמן לצד ספרינגסטין במסע "הצביעו לשינוי", שנועד לעודד את שינוע בוש הבן אל מחוץ לבית הלבן. הפעם פוגרטי חוגג פעמיים - גם את שורשיו המוזיקליים הלבנים, שלצד הבלוז והסול השחורים עיצבו את סגנונו, וגם את יכולתו לשוב לפרויקט ה"Blue ridge" ממקום שונה בחיים.

קרידנס קלירווטר התפרקו בראשית שנות ה-70 אחרי שבעה אלבומים, בשל יחסים אישיים עכורים של פוגרטי עם אחיו הבכור והחברים האחרים. פוגרטי גם נקלע לסכסוך עם זנץ, בעל חברת התקליטים שנותר גם בעל הזכויות על כל שיריו. בשל הסכסוך איתו פוגרטי נמנע כמעט עשרים שנה מלבצע את הקלאסיקות של קרידנס בהופעות, כל עוד לא סגר עסקה חוץ-משפטית עם זנץ.

פוגרטי כתב על זנץ שירים ארסיים באלבומיו, וכאמור, חזר לשיר את קרידנס רק אחרי שנים. הוא הוציא עד כה תשעה אלבומי סולו, כשהראשון מביניהם, ב-1973, היה תחת הכותרת הלהקתית הבדויה של הבלו ריינג'רס. הוא השתמש בה וברעיון אלבום החידושים כשלא רצה לכתוב שירים חדשים שכל ההכנסות מהם ילכו ישירות לזנץ. "תחייה" מ-2007 היה לתקליטו המוצלח ביותר זה עשרים שנה מאז "סנטרפולד", והשיב את פוגרטי לבמות בתדירות גבוהה יותר.

במודל 2009 שלו, פוגרטי ארגן מעין מסיבה ספונטנית באסם. למרות הצליל הרך יחסית, שקרוב יותר לקאנטרי מאשר לרוק, הוא עדיין בוחר שירים מעולים, ומגיש אותם באופן הנמרץ והכה ייחודי לו, עם חיתוך השירה והתנופה הקצבית שהשפיעו על דורות של מוזיקאים ושאיש פרט אליו אינו מתקרב אליהם.

אחד הצרחנים המצטיינים בעידן הרוק כבר לא באמת קורע את הגרון, אבל גישתו הבסיסית נותרה כשהייתה. מכל הלהקות המובילות באמריקה בשנות ה-60, קרידנס של פוגרטי המציאה, עוד לפני ספרינגסטין, את "רוקנ'רול הצווארון הכחול": שירים של אנשים פשוטים, על ולמען אנשים פשוטים. בלי טווסות וגנדרנות ובלי יומרות אמנותיות מרחיקות לכת, אבל עם כל הרגש, התבונה, הכישרון והתשוקה של רוקנ'רול מהמעלה הראשונה. כמה נעים לגלות שכל זה עדיין נותר אצל פוגרטי, ובשפע, גם כשהוא מתעל את שלל מעלותיו אל הנינוחות והמסורתיות של הקאנטרי. *