הדיבה השבדית - כן כצעקתה

מה עושה אדם המגלה כי פורסמה עליו כתבת דיבה? יש כאלה הפונים לבית המשפט כדי לתבוע את עלבונם ואת נזקיהם, אבל הם מעטים מאוד, אפשר לומר נדירים. אחרים מתרתחים, מוציאים קיטור ומחליטים בצורה נחרצת להגיש תביעה. אבל אחר-כך הם מדברים עם חברים ואולי גם עם עורכי דין - ואלה בדרך-כלל מייעצים להם: עזבו, לא כדאי להתחיל עם זה, בעוד שבוע זה ממילא יישכח. בינתיים הנפגע כבר הספיק להתקרר, והוא שמח מאוד להיתלות ב"עצות" כדי להימנע מעימות משפטי עם מוציאי הדיבה.

כך הופכת דיבה לעובדה

אלא מה? בניגוד ל"עצות", הסיפור לא נעלם. לא כעבור שבוע, לא כעבור שנה, ולא בכלל. סיפור הדיבה מועבר לארכיון, ושם הוא לא נעלם אלא נשמר לדורות. ואז, יום אחד, מישהו מבקש לכתוב על הנפגע שלא תבע.

לאן הולכים כדי לאסוף חומר? לארכיון, כמובן. משם שולפים את הסיפור ה"נעלם", וחוזרים עליו שוב. הנפגע שוב מתרתח, וכשהוא מכחיש - משלחים אותו באמירה: אם זה לא נכון, אדוני, למה לא תבעת? וכך, פרסום שקרי ודיבתי הופך להיות לעובדה - רק משום שאין בידי הנפגע פסק דין הקובע מפורשות כי הפרסום אינו נכון.

בפעם הבאה - בעיתון מכובד

בעניין הזה, דין הפרט כדין המדינה. מי שאומר "לא כצעקתה", מי שטוען כי הממשלה בכלל, ואביגדור ליברמן בפרט, הגזימו בתגובה לידיעה המעלילה בשבדיה - טועה ומטעה. סחר מכוון באיברי אדם, ועוד כמדיניות ממשלתית - אין הרבה האשמות חמורות מזו.

ייתכן כי בטווח הקצר הידיעה הזו היתה נעלמת מסדר היום הציבורי, אבל ישראל משמשת כמקור לא אכזב לסיקור עיתונאי בעולם, וכל הזמן נכתבות עליה כתבות בעיתונות, בטלוויזיה וברדיו. רובן לא אוהדות. לא יכול להיות ספק כי ביום מן הימים מישהו היה שולף את הידיעה השבדית ומשתמש בה.

העובדה שהידיעה פורסמה בעיתון צהוב אינה רלוונטית. בפעם הבאה, כשהיא תצוטט, זה כבר יכול להיות בכלי תקשורת מכובד, ואחר-כך במכובד יותר - ואחר-כך זו כבר עובדה.

עם כל התותחים

לולא הגיבה ישראל בחריפות, עם כל התותחים - כולל פגזי האנטישמיות - כל הכחשה עתידית שלה היתה מתקבלת בספקנות, אם לא בחוסר אמון. כי בעניין הזה של הדיבה - מה שאתה לא עושה עכשיו, אתה לא יכול לעשות אחר-כך, ולכן טוב שהתייחסנו אל כתבת הדיבה "כצעקתה".