הנקראות ביותר

במלחמה, כמו במלחמה

ספרות מלחמה ריאליסטית, של חיילים שיוצאים למשימה בידיעה שהם הולכים אל מותם. נשמע מוכר? נשמע מיותר? בצדק

"טייס קרב" של אנטואן דה סנט אקזופרי הוא לא "הנסיך הקטן", אבל יש בו עקבות פילוסופיים של הנסיך הקטן.

טיסת קרב בת שעה ו-40 דקות מעל אראס בצרפת בזמן מלחמת העולם השנייה - משימה חסרת סיכוי שאליה נשלח אקזופרי יחד עם שני אנשי צוות, הולידה את הטקסט התיעודי-הגותי הזה.

מטרת הטיסה הייתה להביא חומר מודיעיני על הכוחות הגרמניים בשטח.

אבל גם אקזופרי וגם מפקדו וכל אנשי הטייסת ידעו שהמודיעין לא יהיה יעיל ממילא, שרק אחד מכל שלושה מטוסים חוזר, ושהם בעצם הולכים אל מותם.

וזאת רק מפני שצבא צריך להיות בפעולה, גם אם זו פעולה מיותרת. נשמע מוכר? נשמע מיותר? בצדק.

"לחיות פירושו להיוולד בהדרגה"

אבל נראה שהמלחמה הביאה את אקזופרי, בעל כורחו, להתרוממות רוח. לתובנות חדשות על חיי אדם ופשרם. "טייס קרב/מכתב לבן ערובה", שראה אור לאחרונה בתרגום חדש של גדעון טיקוצקי (ספרית פועלים), הוא ספרות מלחמה ריאליסטית, בדומה ל"מלכוד 22" של ג'וזף הלר או "סוויטה צרפתית" של אירן נמירובסקי.

אקזופרי מתאר בספר כרוניקה של מדינה, ובעצם של יבשת שלמה, בהתמוטטות.

הוא מתאר את הכאוס, את המארבים של המטוסים הגרמנים, את הכדורים השורקים סביבם, את הקור המקפיא במטוס, את חיי היומיום בטייסת 2/33 שאליה השתייך, את שיירות העקורים שנודדות מצפון צרפת דרומה, אנשים שנסים על נפשם מפני ההפצצות.

כל תחושה, מחשבה, הרהור, זיכרון, חלום שעברו בתודעתו, נכנסו לספר הזה (שאליו, אגב, מצורף מאמר של דליה רביקוביץ על "טייס קרב", שפורסם בעיתון "דבר" ב-1964, וגם אחרית דבר רהוטה של טיקוצקי).

לא קל לקרוא את "טייס קרב", בעיקר משום שחלקים ממנו חוזרים על עצמם, אפילו מייגעים לפרקים - כמו המלחמה עצמה. אבל אז מבליח משפט שמציל את העמוד.

אקזופרי כותב משפטים יפהפיים, כמו אלה הזכורים מ"הנסיך הקטן". הוא יכול לכתוב משפטים כמו: לחיות פירושו להיוולד בהדרגה; האדישות היא צורה שחוקה של הייאוש; החרדה נובעת מאובדן זהות אמיתית; במלחמה אין צבא - יש רק אנשים.

"בן רגע צונחים אל לב לבו של המדבר הפנימי", הוא מתאר את תחילת הטיסה. עולים בו זכרונות ילדות, זיכרון הבית שבו גדל, הכפר, הפנימייה. הילדות היא המולדת שלו. הספר הזה מצייר אדם שקשור בכל נימי נפשו למולדת שלו, לשפה, לתרבות, לדת שלו.

הוא נאמן לכל מה שגדל עליו - למרות המלחמה, למרות האבסורד.

הוא לא מוותר על השאיפה להומאניזם. "קדוש חילוני", הגדיר אותו מבקר הספרות המנוח יורם ברונובסקי.

אקזופרי חוזר ממשימת ההתאבדות שאליה נשלח במאי 1940, והוא מלא התפעמות מהקיום האנושי, הוא חווה חוויה דתית לגמרי, נוצרית לגמרי. על-ידי יצירת שותפות רוחנית של בני האדם בעולם, הוא כותב, אנחנו יכולים להציל את העולם ואת עצמנו.

"לראשונה אני מבין את פשרה של אחת מחידות הדת שממנה צמחה התרבות שאני טוען להיותה שלי: 'לשאת חטא רבים'... וכל אחד נושא את כל חטאיהם של כל בני האדם". הוא מצטט מתוך "האיגרת אל העברים" מהברית החדשה.

רגע אנושי קטנטן שיכול לשנות את ההיסטוריה

החלק השני של הספר, "מכתב לבן ערובה", הוא מסה שכתב אקזופרי כמכתב פתוח לחברו היהודי לאון ורת, שניצל מהנאצים (הוא גם הקדיש לורת את "הנסיך הקטן": "לחבר הכי טוב שיש לי בעולם... שיושב בצרפת... והוא רעב ללחם וקר לו").

סצנה יפהפייה ב"מכתב ערובה" מתארת רגע אנושי קטנטן שיכול לשנות את פני ההיסטוריה: חיוך. במהלך סיקור עיתונאי של מלחמת האזרחים בספרד, הוא נחטף על-ידי קבוצת לוחמים קטלאנים, שחושדים בו בריגול.

אקזופרי חושש שיוציאו אותו להורג. "ואז אירע הנס. אוהו! נס צנוע מאוד", הוא כותב. "חסרו לי סיגריות.

אחד מהסוהרים שלי עישן, ועל כן ביקשתי ממנו, במחווה, להעניק לי סיגריה אחת, ושירטטתי בדל-חיוך.

האיש התמתח, העביר לאט את ידו על מצחו, הרים את מבטו - לא עוד לעבר עניבתי, אלא אל פני, ולמרבה ההפתעה חייך גם הוא. היה זה כהפצעת השחר". *

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות