מה הדבר החשוב ביותר לכל ישראלי? לא לצאת פראייר. לא משנה מה אתה קונה, מוצר או שירות, לא חשובה איכותם, וגם ממש אין חשיבות למחיר ששילמת עבורם. מה שבאמת חשוב הוא מה שהחבר, בן הדוד או השכן רכשו, ויותר מכול, כמה הם שילמו.
אם שילמת יותר מהם, "יצאת פראייר". שילמת פחות, הם "יצאו פראיירים". שילמת כמוהם, כולם יצאו טוב ואף אחד "לא יצא פראייר". זאת כל תורת השיווק בשוק הישראלי על רגל אחת. השנייה בגבס כי שברת אותה ברכישה האחרונה בכך ש"יצאת פראייר".
ההקפדה על "לא לצאת פראייר" חוצה מגזרים וסקטורים וחובקת גילים ומגדרים. חשיבותה עולה ביחס ישר למחיר: ככל שהוא יקר יותר, כך חשוב יותר "לא לצאת פראייר". בפסגת הפירמידה מככבות המכונית והדירה. בבואכה לרכוש רכב חדש כל מה שמעניין אותך הוא "לא לצאת פראייר". הדרך הבדוקה "לא לצאת פראייר" היא להתאגד במסגרת ארגון צרכנים כלשהו, מקצועי או סקטוריאלי, ולרכוש את הרכב באמצעותו. בעוד שהרציונל הוא ליהנות מההנחה המקסימלית שהארגון יכול להשיג עבור חבריו, תחושת הסיפוק האמיתית, המיתרגמת גם לחוויית נהיגה עילאית, מבעבעת מהריגוש ש"לא יצאתי פראייר".
ההתמכרות ל"לא יצאתי פראייר" קיבלה לאחרונה רוח גבית חזקה בהתאגדות קבוצות רוכשים לקניית קרקע ובניית מגדלי מגורים. אם עד עתה, מדד הדיור ל"לא יצאתי פראייר" הכתיר את הדירה כזו "שהקבלן בנה לעצמו" כבנץ'-מרק אולטימטיבי, הרי לאחרונה הקבלן, במקום לככב כחלק מהפתרון, הפך להיות חלק מהבעיה. קבוצות הרוכשים מתאגדות כדי לעקוף אותו ולחסוך את עלויות התיווך הקבלני.
מעתה, מי שרוכש דירה מקבלן, במקום לחסוך את שירותיו דרך הצטרפות לקבוצת רוכשים, "יוצא פראייר". הדריכות הישראלית "לא לצאת פראייר" היא הפלפל שמתבל את הסלט הישראלי הקצוץ דק. מצד אחד, היא הדבק המלכד את ההוויה הקיבוצית של כל ישראלי. כולנו בסירה אחת והערך שחשוב לנו ברכישת מוצר או שירות אינו דווקא הצורך שלנו בו, אלא ערכו לזולתנו. לולא שילם השכן כך וכך שקלים עבור המאזדה החדשה שלו, ייתכן שכלל לא היינו קונים רכב חדש. אך מאחר שהשכן עשה עסקה טובה כל-כך, אם לא נרכוש גם אנו רכב זהה באותו מחיר, "יצאנו פראיירים".
מצד שני, ההשוואה הבלתי פוסקת לאחרים משקפת תרבות תחרותית של ווינרים ושל סלידה מלוזרים. בהיותך חלק מקהילה שאינה מוכנה "לצאת פראיירית", אתה גם מבדל את עצמך כאינדיבידואל שאינו מוכן "לצאת פראייר". "לא לצאת פראייר" מגשר, אפוא, על המתח בין הפרט לקהילה, ומחדד את ה"אני" הישראלי של קווי סיום ושורות תחתונות.
אם הסינים מאחלים "שתחיה בזמנים מעניינים", בחברה הישראלית, ה"דוגרי" האינדיבידואלי מצטרף ל"סחבקיות" הקהילתית, ושניהם מצווים עליך "לא לצאת פראייר".
מוקדש לידידי ישראל מאיו.
הכותב הוא יו"ר כלמוביל ישראל
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
