כשחיים רומנו מותש

המנכ"לים של היום לא בונים עסק לטווח ארוך - הם בונים קריירה

נמאס לו. נשבר לו. הוא התעייף מהמלחמות, הוא מותש מהן. הוא מתוסכל. די, נגמר לו מאל על.

אלה בערך ההסברים שסיפקו מקורביו של חיים רומנו, מנכ"ל אל על בחמש השנים האחרונות. אנחנו מניחים שבאמת נמאס לו, באמת נשבר לו ואכן, הוא באמת מותש. לנהל זה די מתיש, בעלי המניות חופרים לך, הדירקטוריון לפעמים לא מגבה אותך, העובדים עושים לך את המוות, התחרות שוחקת אותך, ההפסדים רודפים אותך והגרף של מניות אל על נראה איום ונורא. אבל, יחד עם מלחמות ההתשה, ישנן גם ההנאות ה"קטנות". למשל, שכר בעלות של 40 מיליון שקל בחמש שנים, משהו כמו 13-14 מיליון שקל נטו, שנחתו בחשבון הבנק של רומנו. מרשרשים, קאש-מאני, לא אופציות ולא ניירות ולא הבטחות. מזומנים.

עוד הנאות? למשל, מיתוג אישי. עד כמה שאנחנו זוכרים רומנו לא נמלט מאף הזדמנות לראיון, לצילום, לחשיפה. זה בסדר, כך זה עובד בעידן השיווק העצמי. ככל שגרף האזכורים שלך במדורי הרכילות עולה, ככל שעולה החשיפה שלך במדורים הכלכליים, ככל שהשם שלך מתנגן (ולא חשוב באילו הקשרים), יש לך סיכוי גבוה שההזדמנויות הגדולות הבאות יזרמו אליך, אתה פנים מספיק מוכרות, כבר צחצחת די והותר את המוניטין שלך כדי שאנשים ירגישו חובה לפנות אליך. בקיצור, לא מספיק להיות מנהל מוכשר, אתה גם צריך לשווק את זה, להפוך לסלב.

בשלב הזה, אתם בוודאי מצפים שנעשה את המובן מאליו: נקרע לחיים רומנו את הצורה. ובאמת, אתם שואלים, מה רומנו מקטר, מה זאת אומרת 'נשבר לו', ומה הוא עושה לעצמו הנחות ולמה הוא מאשים את הרצפה העקומה. הרי מנכ"ל צריך לתמרן בין הדירקטוריון לבעלים ובין בעלי המניות מקרב הציבור לעובדים. יש לו חיים קשים, אבל בשביל זה משלמים לו לא מעט. והוא זה שעומד בראש הארגון והוא זה שאחראי על ביצועיו הכספיים וביצועי המניה שלו. ובמבחן התוצאה, לא נראה שרומנו סיפק את הסחורה.

לא צריך לרחם, כמובן, על רומנו, אבל לדעתנו, הוא פשוט נהג בטיפשות, יסלחו לנו רומנו והקוראים. לפני חמש שנים, המשרה של מנכ"ל פרטנר היתה בכיסו, עד שקיבל טלפון מתמי מוזס-בורוביץ' והחליט להיענות לאתגר שבניהול אל על, חברת תעופה עתירת בעיות. אחרי חמש שנים הוא מסתכל על חבריו בענף הסלולר, ולא יודע את נפשו.

הוא רואה איך דוד אבנר (מנכ"ל פרטנר), עמוס שפירא (מנכ"ל סלקום) וגיל שרון (מנכ"ל פלאפון) יושבים על ביצי זהב, מרוויחים יותר ממנו, ואומר לעצמו: קיבינימט. הייתי שם, אני יודע איזה חיים קלים יש להם. דוד, עמוס וגיל מנהלים חברות בשוק שמתנהג כקרטל למעשה, הם מנהלים עסקים הרבה פחות תובעניים, הרבה פחות מסוכנים, הרבה פחות תנודתיים והרבה יותר רווחיים כמובן.

והנה אני, שקיבלתי על עצמי אתגר, צריך להתמודד עם כל פנצ'ר בגלגל של מטוס באל על, עם אוליגרכיית טייסים שמרוויחה ערמות של כסף, עם ועד עובדים שיש לו גיבוי מעופר עיני, מבעלים כמו דדי בורוביץ' - שלא בדיוק נותן לך יד חופשית - ומענף קשה, תחרותי בטירוף שכבר הפיל לא מעט חברות תעופה בעולם. בקיצור, איזה אידיוט אני, אומר לעצמו חיים, שהסכמתי לאתגר כפוי הטובה של אל על ואיזה אידיוט אני שלא קיבלתי על עצמי את המשרה החמימה והנעימה של מנכ"ל פרטנר.

הפרישה של רומנו מאל על רק המחישה לנו עד כמה עולם הניהול של היום ניזון לא מעט מתדמיות, ממיתוג, משיווק ומסיפוקים קצרים. המנהלים של היום לא מסוגלים להוביל חברה לאורך יותר מ-3-4-5 שנים, הם מחפשים את הסיפוק הבא, את השכר היותר גבוה ואת התנאים היותר מפנקים. הם לא בונים עסק לטווח ארוך, הם בונים לעצמם קריירה. ובסופו של דבר, אתה יכול להיות המנהל הכי מוכשר בעולם, הכי כריזמטי, בעל יכולות ארגוניות פנומנליות והבנה עסקית מרשימה, אבל בשורה התחתונה אתה תלוי כמעט לחלוטין במצב השוק, במבנה הענף שבו אתה פועל ובעלויות חומרי הגלם.

אז למה, בעצם, אתם תוהים, משלמים להם כל כך הרבה? א. כי הם ביקשו. ב. כי מישהו הסכים לשלם להם, שזה הבעלים, הדירקטוריון והגופים המוסדיים שמאשרים את השכר. או-קיי, אתם תוהים, אז למה המישהו הזה מסכים לשלם להם כל כך הרבה? נו, התשובה הרי ברורה: כי כולם מאשרים לכולם: אני אאשר לו עכשיו, הוא יאשר לי בעתיד. יד רוחצת יד. *

ומה קורה כששלמה אליהו מתעקש

בשבוע שבו מנורה הסתבכה במתן הלוואות ללקוחותיה, נזכרנו שזו אותה חברת ביטוח שרצתה לרכוש בעבר את השליטה בבנק הבינלאומי ממשפחת ספרא, עד שבא בינו צדיק. הזיכרון הזה הוביל אותנו לחברת ביטוח אחרת, שמאוד משתוקקת להיות בעלים של בנק, או לפחות חלק מגרעין השליטה שלו.

שלמה אליהו, שמחזיק כ-10% ממניות בנק לאומי, מאוד-מאוד-מאוד רוצה להיות בעל השפעה בבנק. הטענה של אליהו לגיטימית: מכיוון שהמדינה ירדה מתחת ל-20% (מחזיקה כעת כ-11.5% בלבד מהמניות), אין למעשה גרעין שליטה בבנק ויש להפעיל את חוק מראני, שאומר דבר פשוט: השוק יקבע את בעל הבית. מכאן שלאליהו, כבעל המניות הפרטי הגדול ביותר בבנק, יש יתרון: הוא יוכל לגבש סביבו קבוצה שתוכל לקבל את השליטה בבנק.

אליהו ייסד ומנהל את אחת מחברות הביטוח המוצלחות בישראל. היא ייצרה רווח של יותר ממיליארד שקל בעשור האחרון, בלי שום שערורייה, בניהול שמרני ובלי יותר מדי יחסי ציבור. יחסית לגודלה, היא הרבה יותר רווחית מהחברות הגדולות בענף. יש לו היתר שליטה בחברת ביטוח מאז 1966 והיתר שליטה בבנק אגוד מאז 1995.

למרות זאת, בבנק ישראל לא ממש מאוהבים בו, בלשון המעטה, אף שמעולם לא אמרו זאת במפורש. בחדרי חדרים אומרים שם שאליהו כבר בן 73 ולא ברור מי יירש אותו, שהוא איש של ריב ומדון (רב עם חכמי ושחר בהפניקס, ולנדאו ומנור בבנק אגוד), שאין לו עוצמה פיננסית מספיקה. אפילו לחייו הפרטיים הם נכנסים.

המדינה תצטרך לקבל (שוב) החלטה בקרוב בנוגע לאופן ההפרטה של הבנק, במיוחד לנוכח חילופי הגברי בבנק (פרישת רף). אנחנו לא רואים שום סיבה לא לאפשר לאליהו, איש עסקים שהוכיח ניהול אחראי, לממש את היתרון שלו בבנק.

אלא אם כן, יש סיבה לגמרי אחרת לעוינות שנושבת כלפיו מבנק ישראל: הוא לא הסתובב ולא התחכך מספיק במיליה העסקי כדי לקבל מהם אישור להיות חלק מגרעין השליטה בבנק לאומי.

eli@globes.co.il

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988