זמן לחשבון נפש: מיהם אנשי העסקים הישראליים שצריכים לנצל את יום הכיפורים לסליחות ול"שולם"

בערב יום כיפור שעבר הבטיח לבייב למוסדיים: "אפריקה תעמוד בכל התחייבויותיה" ■ השנה, לפי G, עליו לבקש סליחה מהמשקיעים - וכמוהו גם ארקדי גאידמק ואלי רייפמן ■ ממי צריכה איריס דרור לבקש סליחה, מי צריך להתנצל בפני סביון בר-סבר וגלעד שליט ולמי הגיע הזמן ל"סולחה" עם פישר

גז עצבים

חייב סליחה: בני שטיינמץ מיוסי לנגוצקי

בכל פעם שיצחק תשובה או אנשי נובל אנרג'י מפליגים בפרץ אופטימיות מחודש ומודיעים כמה כמות הגז הטבעי בקידוחי תמר ודלית רבה מהמצופה, יוסי לנגוצקי נהיה עני (בפוטנציה) קצת יותר. הגיאולוג העקשן - שבמשך עשר שנים התעקש על קיומו של גז טבעי באזור, האיש הוביל את הפרויקט נגד כל הסיכויים, וקיבץ ושכנע את השותפים בו, שהקידוחים קרויים על-שם נכדתו ובתו - נותר ללא פרוטה מהעושר השופע ממעמקי הים. והכול מפני שהשותף המממן שלו, בני שטיינמץ, החליט לפרוש ממש חודשים ספורים לפני קו הסיום, באוקטובר 2008.

לנגוצקי, שאיננו בעל משאבים עצמיים, נדרש להביא שותף מממן כדי להיות חלק מהקונסורציום לביצוע הקידוח. מדובר בפרויקט יקר ביותר, וזו גם הייתה הסיבה לפרישתו של שטיינמץ, שהשקיע כבר כ-2.5 מיליון דולרים והיה צריך להזרים 2.25 מיליון נוספים. כיוון שהודיע על הפרישה סמוך כל-כך למועד שבו היה הכסף צריך להגיע (חודש לאחר מכן), לא התאפשר ללנגוצקי - לדבריו - להביא שותף חדש, וכך נותר מעבר לגדר. חלקם של שטיינמץ ולנגוצקי במיזם היה 5%, מה שאומר שעל-פי ההערכות הראשוניות, הפסידו השניים לפחות 750 מיליון דולרים. עכשיו לנגוצקי נשאר רק עם הכבוד, ואולי עם התקווה שהשותפים האחרים בקונסורציום - שלא חייבים לו דבר - יזרקו לו איזה עצם כאשר יתחילו הגז לנבוע והכסף לשפוע.

פועלים לחוד

זמן לסולחה: סטנלי פישר ושרי אריסון

בדרך כלל, הבנקים נזהרים מאוד ביחסיהם עם הרגולטור, הפיקוח על הבנקים בפרט ובנק ישראל בכלל. לעתים נדירות יצופו המריבות ביניהם, וגם אז יקפידו הצדדים הן זה בכבודו של זה והן בהסברים שמדובר בוויכוח מנומס וענייני. לכן המריבה הסוערת והתקשורתית בין סטנלי פישר הנגיד ורוני חזקיהו המפקח על הבנקים לבין שרי אריסון, העלה הדים רמים.

פישר וחזקיהו התחילו ברמז מנומס ואנגלו-סקסי, דני דנקנר צריך ללכת. אריסון ענתה בעברית צחה, "לא", ופתחה במאבק קולני, כולל פנייה למבקר המדינה. פישר הנדהם לא האמין, והצהיר שהוא "מופתע שבנק הפועלים החליט לנהל מאבק ציבורי נגד הפיקוח על הבנקים". אריסון אמרה, לא מסרו לי שום סיבה, ו"כל עוד לא מראים לי שיש סיבה, למה שאשחט אותו". פישר טען שהיא לא אומרת אמת. או, בלשונו המעודנת, "זה לא נכון שהם לא מבינים את הסיבות לדרישתנו". לציבור מעולם לא נודעה הסיבה, וגם זה דבר חריג מאוד בהתנהלות של גוף מפקח. "איבדנו אמון", מלמל פישר לאחרונה כאשר נשאל בחדשות ערוץ 2 מדוע התעקש. "הוא לקח לעצמו סמכות אפיפיורית", אומר גורם בכיר במשק, "להגיד, זה ככה כי אני אמרתי". בסוף דנקנר עצמו הוציא את כולם מהתסבוכת והתפטר. אריסון פיצתה אותו השבוע ומינתה אותו למנכ"ל אריסון השקעות - החברה שבאמצעותה היא שולטת בבנק.

יהיו אשר יהיו הסיבות שהניעו את הפיקוח להתעקש על הדחתו של דנקנר, הדם הרע בין הנגיד לבין בעלת השליטה בבנק לא במהרה יתנקה, והיו"ר החדש של הבנק, יאיר סרוסי, יכול בינתיים רק לפייס ולהשיב אמון בין הבנק לבין הפיקוח.

סטנלי פישר שרי אריסון / צלם: תמר מצפי איל יצהר

עשה שוק

חייב סליחה: אלי רייפמן משלי נרקיס ומהמשקיעים

נדמה שאיש שמוציא את פרנסתו מהלוואות קצוצות ריבית בשוק האפור, כבר ראה את כל הטריקים ושמע את כל התירוצים. אבל היצירתיות והמוח הקודח של אלי רייפמן הצליחו בכל זאת להפתיע גם את שועל הקרבות הוותיק שלי נרקיס.

במארס האחרון, מצויד בייפוי כוח המאפשר לו להצביע באסיפת בעלי המניות של אמבלייז, כבעל השעבוד של 15% ממניות אמבלייז, הגיע נרקיס ללונדון עם מקטורן ועם עורך דין. מדובר היה באסיפת מניות גורלית, שבה יצביעו על מבנה הדירקטוריון, ובעצם על השאלה אם השליטה בחברה עוברת לידי הקואליציה שהקימו איתן אלדר ודונלד סטורם, ושאליה חבר נרקיס כדי שיוכל לגבות ממישהו את הכסף שהלווה לרייפמן.

אבל בלונדון התברר לנרקיס שרייפמן עשה לו תרגיל שהעמיד אותו באור מטופש במיוחד: הוא העביר את מניותיו לחברה לרישומים, שכמובן קיבלה עם המניות את זכות ההצבעה, ובייפוי הכוח אפשר עכשיו רק לנגב את אגלי זיעת-הזעם שאולי נטפו ממצחו. נרקיס הזועם מיהר להתקשר לרייפמן ולצרוח עליו.

רייפמן ענה לו כפי שהוא עונה לכולם: "אתה לא מבין", ואז הוסיף הסבר מפותל, שעל-פיו ממילא ניסיון ההשתלטות היה נכשל אז זה לא משנה. חייבים להודות שצריך אומץ כדי "לסבן" את מי שכונה "מלך השוק האפור". "אם הולכתי אותו שולל", הודיע רייפמן בערוץ 10, באותה שלווה מוזרה שבה הוא מתייחס להידרדרותו הנמשכת, "אז כנראה שלא נשב לשתות קפה בזמן הקרוב". כיוון שרייפמן עתיד לבלות את יום הכיפור בכלא, יש להניח שיהיה לו הרבה זמן להרהר בחשבונות נפש ובסליחות (וגם באותם אלמונים שירו השבוע אל עבר מכוניתו).

אלי רייפמן / צלם: תמר מצפי

קולה זירו

חייב סליחה: איציק תמיר מסביון בר סבר

כמה ימים לאחר ראיון ל"ליידי גלובס" נודע כי סמנכ"לית השיווק של קוקה-קולה, סביון בר-סבר, "החליטה לפרוש". או, במילים אחרות, הראו לה את הדלת החוצה. בסופו של דבר הומרה הפרישה המיידית בחופשה בתשלום של שנה. הקשר בין הדברים היה ברור. ימים אחדים לאחר שהתראיינה נקראה בר-סבר לשיחה קשה בלשכתו של מנכ"ל קוקה-קולה, איציק תמיר. על אף שקיבלה את כל האישורים הדרושים לראיון, ואף הקפידה להחמיא לבכירי החברה, נזף בה תמיר על כך שייחסה לעצמה חלק בהצלחות של קוקה-קולה, ולא פחות מכך, על הבגדים שבהם הצטלמה - חצאית מיני, חליפות מחויטות. הוא טען כי גרמה לחברה נזק בלתי הפיך.

דומה כי חברה המוכרת סטייל לא פחות מאשר נוזל שחור בבקבוקים, לא צריכה להיבהל כל-כך אם אחד מבכיריה מצטלם בביגוד פחות משעמם ושמרני. ומה ציפו כאשר שלחו סמנכ"לית שיווק להתראיין? שלא תספר על חלקה במאמצי השיווק? כך או כך, גם אם חרגה בר-סבר בטעות מהכללים התאגידיים, אפשר היה להסתפק בנזיפה ולא לבצע עריפת ראשים, שפגעה בתדמית החברה הרבה יותר מאשר חצאית או ביטוי זה או אחר.

סביון בר סבר / צלם: רמי זרנגר

אחרי הצונאמי

חייב סליחה: ארקדי גאידמק מהמשקיעים

בגרסה בת ימינו של "הדוד מאמריקה", פרץ למחוזותינו לפני כשנתיים "הדוד מרוסיה" ארקדי גאידמק, חליפותיו מחויטות, עושרו אגדי ונדיבותו אין-סופית. אנשי עסקים ומשקיעים קנו את האגדה. עכשיו הם בבתי משפט, רודפים אחר חובם, או באסיפות סוערות של בעלי אג"ח.

הוא רכש את השליטה באוסיף לפי שווי של מיליארד שקלים, ואחר כך מכר ב-135 מיליון לשלמה אייזנברג, שנשאר להתמודד עם בעלי האג"ח ועם חובות החברה. הוא כמעט רכש את טיב טעם במחיר מפולפל, ונסוג ברגע האחרון. הוא רכש את פטרוגרופ, את בית ההשקעות גילאון ואת וויליפוד. היום הוויליגרים, בעלי השליטה בוויליפוד, תובעים ממנו את החזר ההלוואה שלקח מהם כדי לממן את הרכישה. כך גם עשו שותפיו לשעבר בחברת אמריס, בלרם צ'ינראי ולוי קושניר, ובית המשפט פסק שיחזיר להם למעלה מ-20 מיליון דולרים על אי-תשלום חוב שלקח מהם כדי להגדיל את אחזקותיו בחברה. לאיש עסקים אחר, יוסי טרוים, יצטרך לשלם כ-32 מיליון שקלים, בגין מפעל שהתחייב לרכוש בקזחסטן ובסוף העביר רק עשירית מהסכום הנדרש. עם אורי שני, שאותו לקח כמנהל והעיף במהירות, הוא עדיין בתהליכי בוררות.

ואולי בכלל, לשיטתו, אוהדי בית"ר הם שחייבים לו סליחה, על שלהפתעתו הרבה לא בחרו בו לראשות עיריית ירושלים. אבל על זה אנחנו, כנראה, חייבים להם תודה ענקית.

ארקדי גאידמק

לב שבור

חייב סליחה: לב לבייב מהמשקיעים

לפני שנה בדיוק, בערב יום כיפור, הגיע לב לבייב במטוסו הפרטי למלון קראון פלאזה, לפגישות עם בכירים בשוק ההון. על הפרק: חובות בסדר גודל של 23 מיליארד שקלים - לבנקים, לבעלי אג"ח וכדומה. לבייב הגיע להרגיע, ולהבטיח שהכול יהיה בסדר. "אני הנהג ואתם הנוסעים", אמר למוסדיים המודאגים, "התפקיד שלי לקחת אתכם בשלום, גם אם יש בעיות בדרך. אני מאמין שאפריקה תעמוד בכל התחייבויותיה".

לפני כמה שבועות התברר שגם הבטחות של ערב יום כיפור לא שוות הרבה: לבייב הודיע כי לא יוכל לפרוע את מלוא החוב שלו לבעלי האג"ח, 7 מיליארד שקלים, והוא מבקש הסדר לתשלום חובות. בינתיים רחוקים הצדדים מלהגיע להסדר מספק, ואחד המוסדיים אף הדביק ללבייב את הכינוי "הספר מיהוד", לנוכח אי-הגינותם, בעיניו, של ההסדרים שבינתיים הציע איל ההון.

לב לבייב / צלם תמר מצפי

קשקושי ביצים

זמן לסולחה: עידן עופר ומיקי רוזנטל

סרטו של העיתונאי מיקי רוזנטל, "שיטת השקשוקה" - שילוב של אמיתות כואבות על קשרי הון-שלטון עם אי-אלה "מריחות" דמגוגיות - הסעיר את משפחת עופר עד כדי כך שהיא גם יצרה סרט תגובה, גם שכרה את משרד מורל צור לטיפול במשבר, וגם הגישה תביעת דיבה בסך 3.5 מיליון שקלים.

ספק אם מישהו מהאחים סמי ויולי עופר היה מטריח עצמו בתגובה כה סוערת, אבל עידן עופר לקח את זה מאוד אישית, איים בתביעה אם ישודר הסרט, סיפר איך רוזנטל הטריד את הוריו הישישים ואת בתו, וכמה פוגעת בו תדמית המשפחה הדורסנית-פוגענית. נדמה כי דווקא התגובה הזאת העצימה את האפקט של הסרט, והעלתה אותו לדרגת מלחמת מעמדות של ממש.

רוזנטל, מצדו, מיצב את עצמו בעזרת הסרט והתביעה כגיבור עממי, לוחם חסר פשרות בשחיתות, בקשרי הון-שלטון ובהשתקת עיתונאים. עד כדי כך שבפייסבוק נולדה קבוצת הזדהות בשם "גם אני מיקי רוזנטל".

עו"ד רם כספי, האחראי לביטוי האומלל "שקשוקה", שקיבל מיד קונוטציות של שיטות עולם שלישי, קומבינה וקריצה מאחורי הגב, מנסה בתקופה האחרונה להסביר את עצמו ולספר עד כמה הוא אוהב את חביתת העגבניות הזאת, וכמה מקרי היה השימוש במאכל הזה דווקא לתיאור קביעת המחיר בעסקת צים.

מיקי רוזנטל עידן עופר

קול מהשמיים

זמן לסולחה: נוחי דנקנר ושרי אריסון

דווקא באירוע כה רוחני כמו ההילולה השנתית של הרב איפרגן בנתיבות, לא התאפק נוחי דנקנר ושלח עקיצה מכוונת היטב לעבר יריבתו משכבר הימים שרי אריסון. "פה לא מרחפים אנשים ולא שומעים קולות", הסביר את מהות האירוע, תוך שהוא מתייחס לראיון שנתנה אריסון, אגב יציאת ספרה "לידה", ובו תיארה את הפן הרוחני בחייה, כולל העובדה שהיא שומעת קולות המנחים אותה. דנקנר ידוע כאדם מחושב שנזהר בלשונו, ולא נוטה לפליטות פה מביכות. אז מה עקץ אותו?

שורש הטינה של דנקנר לאריסון נעוץ בניסיונו מלפני כשלוש שנים להצטרף לגרעין השליטה של בנק הפועלים, על-ידי רכישת מניות גרעין השליטה של תעשיות מלח של משפחת דנקנר, בשליטת בן דודו דני דנקנר, ושל השותפים האמריקאיים בבנק - בסך-הכול כ-8.5%. אריסון קידמה בתחילה בברכה את השותף האנרגטי, אבל לפתע שינתה את טעמה והתנגדה לעסקה. כנראה הבינה באיחור שמדובר בשותף דומיננטי מדי לטעמה, ובמקום זאת רכשה בעצמה את המניות האמורות וביצרה את שליטתה. דנקנר מעולם לא נתן ביטוי פומבי לכעסו, אולם בחוגים הקרובים אליו ידעו לספר שכעס ונעלב. לא ידוע אם אריסון התנצלה בפניו אי-פעם על כך שנסוגה מהעסקה. אולי ברוח הפיוס של החג, יוכלו השניים להתנצל הדדית ולשמוע קולות של פיוס.

הרנטגן נוחי דנקנר / צלם: יוסי זליגר

בנק הדם הרע

זמן לסולחה: שלמה זהר וצדיק בינו

הסכסוך ההיסטורי סביב אחזקות דיסקונט בבנק הבינלאומי (כרבע ממניות ההון וכ-11% ממניות ההצבעה) הידרדר השנה לקרב אישי בין בעל השליטה בבינלאומי, צדיק בינו, ובין יו"ר דיסקונט, שלמה זהר. הבינלאומי רוצה להשתחרר מאחיזתו של המתחרה, וכמובן לפנות את הדירקטוריון מנציגיו ולהותיר את הדיונים בחשאיותם, ואילו דיסקונט מעוניין למקסם את הרווח מההשקעה ההיא ו"לא לצאת פראייר" בזמן היציאה.

"הגענו להבנות אבל בינו נסוג מהן, ולא בפעם הראשונה", תקף זהר בראיון ב"גלובס" לאחרונה. "בתרבות העסקית שלנו", הוסיף בארסיות, "מתנהגים אחרת כשרוצים לנהל משא ומתן - בהגינות ובדו-שיח ישיר". בינו, שממעט מאוד לדבר עם העיתונות, התרגז עד כדי כך ששחרר את העלבון האולטימטיבי שמשגרים כלפי יריב, "לא נתפוס אדם בשעת צערו"; והוסיף כי לא נסוגו משום הבנה, אלא רק הקפיאו את הדיונים בשל המשבר. באווירה העכורה הזאת יהיה קשה להיפרד לשלום, ויש לקוות כי השניים ימצאו דרך לתקשר בצורה פחות אגרסיבית.

רהבתנות אחת יותר מדי

חייבת סליחה: איריס דרור מרני רהב

"אני זו שהמלצתי לשרי אריסון להשתחרר מהיחצן רני רהב, והצעד הזה מאוד הועיל לתדמית שלה", השתחצנה איריס דרור, אז מנהלת שפה ותקשורת אצל שרי, בראיון ב"ליידי גלובס". אפשר להגיד הרבה דברים על רני רהב, אבל מסירותו לאריסון לא הייתה מעולם מוטלת בספק. הוא שמר עליה מפני חשיפה, והראיונות היו נדירים. היא - ובעיקר הנשים שהקיפו אותה באריסון השקעות - לא היו מרוצות מתדמיתה ה"לא רצינית", וייחסו אותה לכשליו של רהב. להתהדר בכך שהיא זו ש"זרקה" את רהב לא היה צעד יפה וגם לא חכם במיוחד מצד דרור. על הראיון הזה היא שילמה במשרתה - לא רק בגלל ההתייחסות לרהב אלא בכלל בשל הטון הבעלתני-שתלטני ששרר בו.

אריסון עצמה פצחה בתקופה האחרונה בסדרת ראיונות שציניקנים נוהגים לחפש בין שורותיהם את ה"שומעת קולות". אולם דומה כי עכשיו אריסון מאושרת הרבה יותר, שכן כנראה מעולם לא חמדה לה תדמית מאולצת של גברת בחליפת עסקים וטון נחרץ, אלא, כפי שרהב נהג להגדיר אותה, אישה שמשלבת נשמה בעסקים.

איריס דרור / צלם: יחצ

ברני האיום

חייב סליחה: ברנרד מיידוף מהאנשים שהונה

דומה כי לא היה מי שפעל לדלדול ההון היהודי העולמי יותר מברנרד מיידוף. הונאת הפונזי הגדולה והארוכה בכל הזמנים, שנמשכה עשרים שנה, רוקנה עשרות מיליארדים של דולרים מכיסי משקיעיו - יהודים עשירים ועשירים פחות שבטחו ב"אחד משלנו". מראה הקשישים שנותרו לפתע חסרי כול היה כה נוגע ללב, והפשע המתמשך נראה כה קר, בוטה וחסר לב, עד שאין פלא שבובות מיידוף עם קרני שד החלו לצוץ בחנויות, ומיידוף עצמו כמעט הוכה על-ידי אחד העיתונאים, שאיבד את שלוות רוחו בעת שליווה את מעצרו.

במשך שנים רשמו ההשקעות בקרנות הסגורות שלו תשואות יציבות של כ-10%, ולא משנה אם מדובר בשנים קשות או טובות לכלכלה. היו בוול סטריט אנשים שתשואה עקבית כזאת עוררה את חשדם, אבל מי הקשיב להם. לאחרונה החל מיידוף לרצות את הראשונה מבין 150 שנות המאסר שנגזרו עליו.

על הסכין

זמן סולחה: רמי לוי, אפי רוזנהויז וזאב וורמברנד

ענף קמעונות המזון תמיד ידע מלחמות, התקפות אישיות של ראשיו אלה על אלה, עבירות ועבירות לכאורה על חוקי הגבלים עסקיים, ועוד כהנה וכהנה. אבל בעת האחרונה, עם פריצתו של רמי לוי מהפריפריה למרכז, דומה שמלחמות המזון הפכו לסוערות במיוחד.

לאחר ה"עוף בשקל" יצא רמי לוי במבצע לראש השנה, קרפיון בשקל. הרשתות האחרות הגיבו באגרסיביות דומה, וכל אחת טוענת לסל הזול ביותר. זאב וורמברנד, הרבוע הכחול, תקף אישית את לוי ואמר שכבר ראינו שכמותו ושהוא רק כאילו זול ואחר כך מעלה מחירים. בכירים בשופרסל טענו ש"רמי לוי הוא קלאבמרקט הבא". הוא מצדו אמר שהם, כלומר ברשתות הגדולות, "מתנהגים כמו במאפיה".

בלהט המלחמות והתלונות ההדדיות נפתחה חקירה של הרשות להגבלים עסקיים נגד אפי רוזנהויז, מנכ"ל שופרסל, בעקבות טענות של ספקים ששופרסל מאיימת עליהם בסנקציות אם ישתפו פעולה עם הרבוע הכחול. בקיצור, כאשר העוף עולה שקל, גם הסופר נהיה שוק: על הסכין, אדום-אדום.

רמי לוי / צלם: משה שי

הבנק הפד-רע-לי

חייב סליחה: אלן גרינספן מכל העולם

כששואלים מי האשם במשבר הכלכלי העולמי, התשובה המקובלת היא "בנקאים חמדנים", "השקעות חסרות אחריות" "מתן אשראי פרוע". אבל מה שאפשרה ותדלקה את הגאות בבורסות ובאשראי הייתה מדיניות הריבית של נגיד הבנק המרכזי האמריקאי, אלן גרינספן. שיעורי הריבית הנמוכים, שנועדו להאיץ את הכלכלה, הביאו להתנפחות בועת שוק המגורים, למשכנתאות הסאב-פריים ללווים בעייתיים, ולמרדף מטורף אחר תשואות, שבמסגרתו הוקרבו ערכי השמרנות החשבונאית.

האיש החביב והממושקף נבחר לאחרונה, בסקר של מאתיים מנהלי השקעות, לאשם המרכזי במשבר. הוא עצמו הודה בפני הקונגרס האמריקאי ב"אחריות מסוימת", בכך שהתנגד לרגולציה ולא חזה משבר עולמי כזה.

אימא יקרה לי

חייבים סליחה: מרקסטון (ויוסי בכר) מאימא שלי

בימים של טרם רפורמת בכר, חסכונותיה של אימא שלי התנהלו על מי מנוחות. כסף בקרנות נאמנות בסגנון פ.ק.ן של בנק הפועלים, כמה קופות גמל, למשל שיאון. היא לא חלמה שכספיה ישמשו אבן המרצפת שעליה ידרכו אנשי מרקסטון בדרך לחלומם השאפתני להקים את בית ההשקעות הגדול בישראל.

רון לובש, אמיר קס ואליוט ברודי הלכו על כמות, קנו יותר ממה שיכלו לבלוע, וביוקר. כאשר החלו הנכסים להתכווץ נכנס בית ההשקעות לסחרור של מלחמת תשואות. לחוסכים - רובם אנשים סולידיים כמו אימא שלי - לא היה מושג שהנתח המנייתי בחלק מהקרנות שלהם עלה לפעמים ל-40%. מספר הלקוחות היה כה גדול בהתחלה, עד שבית ההשקעות התקשה לנהל איתם קשר סדיר ולתת להם שירות. גם התוצאות לא איחרו לבוא. אם ניקח, לדוגמה, את ביצועי קרנות הגמל שלו - ביניהן שיאון - ב-2008, הרי שהן דשדשו בתחתית דירוג התשואות, הרבה מתחת לאחרים. סופה של פריזמה שפורקה ושנמכרה לבתי השקעות אחרים.

ולמה יוסי בכר? רפורמת בכר, על כל מעלותיה, לא דאגה - מסיבות שונות של מאבקי אגו בין רגולטורים שונים - לקביעת גוף מפקח, בדומה לפיקוח על הבנקים, וכך נותר השטח פרוץ הן למלחמת התשואות הן לרכישת אג"חים ללא פיקוח וללא ביטחונות מתאימים, כפי שעשו רבים מבתי ההשקעות.

אגב, לאימא שלי אינכם צריכים לדאוג. היא לא פראיירית. אחרי פעמיים-שלוש שבהן נתקלה ביחס צונן ומתעלם בטלפונים שלה לבית ההשקעות, לקחה את כל חסכונותיה ועברה לבית השקעות אחר, קטן יותר, שבו מקפידים להקשיב לבקשותיה, ולהתאים את חסכונותיה למזגה ולגילה.

עדיין חי

חייבים סליחה: הממשלה והתקשורת מגלעד שליט

על זה שעוד יום הולדת, רביעי במספר, הוא נאלץ להעביר בשבי החמאס; על כך שלא גומרים סוף-סוף את העסקה לשחרורו; על כך שהעיתונים, משיקולי רייטינג, משתמשים בו שוב ושוב כשחסרה כותרת, ומבשרים על "התקדמות במשא ומתן"; על שסבלו הפך לספר מתנה לראש השנה.

גלעד שליט