עשן הזמן

זה האיש שכתב בעבר, בין היתר, את "מיי גירל" לטמפטיישנז ואת "עקבות דימעותי" לעצמו. אחד הכותבים והמבצעים הגדולים בתולדות המוזיקה השחורה והפופ האמריקני בכללו. האיש שהיה מעמודי התווך של חברת ההקלטות "מוטאון" נחשף לאחרונה בטקס הזיכרון למייקל ג'קסון, כשעמד ונאם מוצף ברגשות וסיפר על הילד שחנך בסוף שנות ה-60.

מאסטר של שירת סול. רובינסון (צילום: רויטרס)

באופן לא מתוכנן, כמובן, רובינסון מחדש באלבום הזה את "אני רוצה אותך חזרה" של חמישיית הג'קסונים, חידוש מעניין שלוקח את השיר למקום לא מוכר אבל גם לא באמת מזהיר. כך גם בחידוש השני כאן, ל"לא יודעת למה", במקור של נורה ג'ונס.

סמוקי מודל 2009 מצטיין פחות כפרשן של אחרים, וזה מוזר אחרי שהאמירה האחרונה שלו היתה באלבום קאברים כה נהדר. למען האמת, גם האירוחים הפעם לא משהו.

ג'וס סטון ואינדיה ארי שרות אבל לא מותירות חותם מרשים, וגם הגיטרה של קרלוס סנטנה לא הכי מתבלטת. למען האמת, גם השירים המקוריים פה לא ממש ענקיים ולא מדגדגים את זרתותיהן של הקלאסיקות הרובינסוניות.

אלא מה? אין, פשוט אין היום בחיים זמרים שכאלה.

רובינסון הוא מאסטר של שירת סול כמו שהיו סם קוק ומארווין גיי זצ"ל, וכשהוא טוב, כמו ב"מקלחת אהבה" עם הבאס החושני, רובינסון הוא פשוט הכי טוב שיש. האיש הותיר את שירת הפאלסט של הגברים השחורים במקום הכי נעלה שאליו הגיעה אי שם בהקלטותיו בשנות ה-60, ומאז איש מלבדו לא מתקרב לשם, אפילו לא פרינס, שכמה פעמים כמעט והצליח.

יש משהו מכמיר לב בהיחלשות היצירתית של רובינסון ככותב, אבל באותה מידה משהו מלא הוד ותקווה והתפעמות ביכולת הקולית שלו שנותרה כמעט כפי שהיתה לפני 50 שנים. האיש הוא נכס טבע, ענק שנותר מהיחידים בדורו, וכל עבודה חדשה שלו היא מקור לגאווה ולתודה.

רובינסון המבוגר כבר מזמן לא מדבר אל שוחרי סול צעירים, למרות שהם בהחלט מעריצים את עבודותיו המוקדמות. אבל אלבומו החדש הוא בהחלט מוצר ראוי למי שמחפשים סול שמרני, לא אופנתי, עם איכויות גימור גבוהות במיוחד. *