המחדל הוא של המוסדיים

אבל המוסדיים לא הפנימו שאג"ח קונצרני הוא אשראי חוץ בנקאי למגזר העסקי לכל דבר ועניין. הגופים המוסדיים שרכשו את האג"ח במאות מיליארדי שקלים, עשו לעצמם חיים קלים מאוד. האשראי ניתן כמעט ללא בטחונות, ללא שעבודים, קובננטס ושאר דרישות בנקאיות מקובלות.

החתמים ארזו את זה יפה

מנכ"ל מזרחי טפחות אלי יונס תיאר לאחרונה בלשון חדה איך עובדים הגופים המוסדיים באשראי: "לוקחים כמה בנקאים לשעבר שמים אותם בחדר ועל הדלת יש שלט "מחלקת אשראי". זה לא רציני. ככה לא מטפלים באשראי, אג"ח זה אשראי, לא נייר ערך ולא מניה. זה אשראי וקניית אג"ח מחייבת לימוד של הפירמה ועסקיה".

האג"ח הקונצרניות גם לא נחתו בתיקי המוסדיים מתוך הערפל. מערכת משומנת היטב של חתמים דאגה לארוז יפה את המוצר, להסביר מדוע הוא מצוין ולשווק אותו למוסדיים. לעיתים קרובות מאוד, לעיתים קרובות מדי, החתמים ישבו באותו בית השקעות כשיד ימין מנפיקה ויד שמאל רוכשת ממנה את הסחורה.

והכל היה נוח מאוד, החתמים עשו קופה נאה, האג"ח הציעו ריבית יפה, התשואות של הקופות קפצו, העמיתים הצטרפו ודמי הניהול זרמו. בתי ההשקעות הרוויחו יפה ויכלו להעניק לעובדיהן בונוסים ולבעלי המניות דיבידנדים. כולם הרוויחו.

עד שפרץ המשבר.

יחי ההבדל

אז התברר פתאום שאג"ח הוא הלוואה וכאשר חברות שגייסו כספים בשוק ההון צריכות להחזיר את הכסף מתברר למרבה ההפתעה שאשראי הוא אשראי ובכל אשראי טמון סיכון לחדלות פירעון. יש האטה במשק וחלק מהלווים, נרצה או לא נרצה, לא יוכלו לעמוד בהחזר וייאלצו להגיע להסדר נושים או לפשוט רגל. בתחילת השנה אלו היו גמול ובוימלגרין, כעת אפריקה ישראל וצים, מחר יהיו פירמות אחרות.

זהו עניין סטטיסטי בלתי נמנע, בחברות טובות שמדורגות גבוה יהיה שיעור חדלות פירעון נמוך ובחברות גרועות שמדורגות נמוך או לא מדורגות בכלל, יהיה שיעור חדלות פירעון גבוה.

אבל הנה הבדל חשוב: כשבנק נותן אשראי גרוע ונאלץ למחוק אותו כחוב מסופק נרשמת הוצאה הפוגעת במישרין בשורת הרווח. לכן כל טעות של קצין אשראי בבנק תפגע ברווחי הבנק ומכאן בשוויו דרך מחיר המניה ובכיס בעלי המניות.

בגופים החוץ בנקאיים המצב שונה לגמרי. הם מפסידים את כספם של אנשים אחרים, כספי העמיתים החיסכון הפנסיוני שלי, שלך, של כולנו. לכן חדלות פירעון לא תגרום נזק ישיר לבעל הבית.

וכשזה לא כואב בכיס שלך, זה כואב פחות.