מצחיק, עצוב, איך מדי יום מתרחש עוד משהו, ועוד משהו, ואנחנו ממשיכים לסרב בתוקף להתעורר ולהריח את הקפה. נדמה שלא משנה עד כמה חריג יהיה האירוע התורן, נצליח איכשהו לשים אותו מאחורינו ולהתקדם בדיוק באותו השביל, כאילו דבר לא קרה.
מדינות אירופאיות מארגנות נגדנו חרמות כל שני וחמישי ומצהירות כי הן מפסיקות להשקיע בישראל, מאמרים אנטישמיים מתפרסמים בכל העולם, האו"ם מפרסם דו"ח חד-צדדי על "עופרת יצוקה" שכל מטרתו היא להכפיש עוד ועוד את מי שכבר הוכפש לעייפה, שר הביטחון שלנו כמעט נעצר בבריטניה בעוון פשעי מלחמה, ואנחנו - בשלנו. אדישים במקרה הרע, ממשיכים קדימה בכיף במקרה הטוב.
האם אתם חושבים שאי-פעם נבין כי חוסר הרצון שלנו להתמודד עם הדבר הזה שנקרא "בעיית ההסברה" ולא ממש מעניין כאן אף אחד, מהווה איום אסטרטגי על מדינת ישראל? מה עוד, בעצם, צריך לקרות כדי שנתעורר?
בכל פעם אנחנו איכשהו יוצאים מזה. גם הפעם, בקשת צו המעצר נגד אהוד ברק בלונדון נדחתה, ו"שום דבר לא קרה". אבל האמת היא שהרבה מאוד קרה. תדמיתה של ישראל כמשטר האפרטהייד של המזרח-התיכון הולכת ומעמיקה, המונח "פשעי מלחמה" נקשר בחבלים הדוקים יותר לשם שלנו, ואנחנו עסוקים בכול - חוץ מבגיבוש תוכנית מקיפה ומסודרת שאיכשהו תתחיל להוציא אותנו מהבוץ.
תדמית היא לא סתם סיסמאות נבובות של עולם הפרסום. יש לה השפעה מכרעת. בדיוק כמו אדם שייתפס כ"מלוכלך" ואף אחד לא ירצה להתעסק איתו, עסקית או חברתית - אותו דבר תופס לגבי מדינה.
אם נדמה לכם שכאן זה ייעצר, אתם טועים. תדמית היא לא דבר סטטי אלא מתמשך. היא נוצרת גם אם בוחרים שלא להתעסק איתה. אם לא עושים דבר כדי להסיט אותה לכיוון מסוים, היא פונה לכיוון אחר - לבד.
במקרה שלנו - זה גרוע מזה. מזה שנים שהתדמית של ישראל מעוצבת על-ידי העולם הערבי, בניצוחם הווירטואוזי של המנהיגים המושחתים ברשות הפלסטינית. אצלנו אולי יושבים המון מוחות מבריקים שממציאים פטנטים, אבל אצלם יושבים אנשי הביצוע.
תראו את ההתמודדות הרופסת שלנו נוכח דו"ח גולדסטון, למשל. כל ההתנהלות שלנו מולו היא מגוחכת. מצד אחד, ישראל מסרבת לשתף פעולה עם ועדת האו"ם ומשחקת ברוגז. מצד שני, עד שהדו"ח לא מתפרסם והרפש עף לכל עבר ונדבק לכל הקירות, היא לא חושבת להקים ועדת חקירה משלה שתבדוק את כל המניעים של שני הצדדים, לא מפרסמת שום ממצאים אחרים, לא נותנת שום במה לפשעי המלחמה הברוטאליים של החמאס, ומתירה את הזירה פנויה לקבל בזרועות פתוחות את הדו"ח החד-צדדי של האו"ם.
אז מה יוצא בסופו של דבר? דו"ח האו"ם יוצא לאור, ישראל נראית כמו מי שמתחמקת מהעובדות ומהאשמה ומגיבה בגמגום, ומצבנו בתקשורת העולמית רק הולך ומחמיר. מה בדיוק עזר לנו הברוגז הזה? הוא באמת שירת אותנו במשהו? הוא באמת נעשה במחשבה תחילה ומתוך אסטרטגיה ברורה וכוללת - או שבעצם, כרגיל, שלפנו מהשרוול התנהגות ילדותית שלא הצריכה יותר מדי מאמץ, ושוב שירתנו את ההתנהלות המדויקת של אויבינו?
ביבי זכה להרבה שבחים על הנאום הנוקב שלו באו"ם בסוף השבוע שעבר. הוא תמיד היה טוב בנאומים ציוניים. אבל נאום אחד הוא טיפה בים התקשורת השלילית המבעבעת מדי יום בעולם.
כדי לשנות את מצבה, ישראל צריכה תוכנית תקשורתית מסודרת עם מטרות מוגדרות, שהדרך להשגתן תיקח הרבה שנים של עבודה עקבית. היא צריכה למצוא את המקום הכואב והנכון ביותר כדי להתחיל ממנו את המסע שלה. היא צריכה באופן עקבי לקרוא לכל המשמיצים החד-צדדיים שאינם מכירים בזכותה של ישראל להגן על עצמה - אנטישמיים. מהסוג הגרוע ביותר. כאלה שמתחבאים מאחורי אמירות לכאורה ליברליות ופרו-זכויות אדם כדי להשמיץ באופן מכפיר את העם היהודי - ומצליחים בכך.
אין לזה שום קשר לעמדה פוליטית. כולנו בשלולית הסחי הזאת ביחד, וכדאי שנתחיל להבין את זה. אם לא נדבר בקול אחד ונשים מראה מול פרצופו המכוער של מי שישמיץ אותנו, התדמית שלנו רק תמשיך להיות מנוהלת על-ידי אויבינו.
גם אם נמשיך לא לעשות דבר, הכיוון שלנו הוא חד, עקבי וברור: למטה. הפעם אולי שוב יצאנו מזה. אולי גם בפעם הבאה. אבל מה נעשה כשפתאום שרים ואנשי צבא שלנו לא יוכלו עוד לצאת את גבולות המדינה בלי להיעצר על פשעים נגד האנושות? זה נשמע לכם הזוי?
זה אולי עוד לא קורה, אבל ברור מאוד שזה הכיוון שלקראתו אנחנו הולכים. בואו נמשיך לא לעשות דבר, ונחכה כמה דקות. את הארומה המתבשלת כבר אפשר להריח, ועוד רגע, זה יהיה הטעם של כוס הקפה של כולנו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
