הסלע האפור

בשבוע שעבר יצא אלבומו החדש של כריס כריסטופרסון, 73, אחד הנפילים האמריקניים הגדולים האחרונים, והוכיח שהאיש נותר במלוא אונו. האלבום החדש - Closer to the bone שווה האזנה קשובה ולו רק משום שמעטים האמנים בני גילו המסוגלים לחצוב את עברם הפרטי למשלי תבונה וניסיון, שיעמדו כמורשת לדורות הבאים

"הוא עשוי מחומר עבה בהרבה מזה ממנו עשויים הכוכבים העכשוויים. דמיינו לעצמכם שבראד פיט היה גם כותב להיט של המקום הראשון למישהי כמו איימי וויינהאוס, נחשב לאחד ממחברי השירים הגדולים בדורו, מטיס מסוקים, מתאגרף מקצוען, בעל תואר אקדמי, ומתבטא פוליטית לא פחות משון פן".

כך פתח השחקן אית'ן הוק את העבודה המגזינית הכי מרשימה שנכתבה בשנים האחרונות על מוזיקאי כלשהו. הוק, מעריץ של כריס כריסטופרסון, התפעם מ"הדרך הישנה הזו", אלבומו הקודם והמעולה מלפני שלוש שנים, ורדף אחר גיבורו בן ה-73 כדי ליצור סרט תיעודי עליו. כריסטופרסון סירב, בנימוק ש"אני לא אוהב את כל ההתעסקויות באנשים מפורסמים. בד"כ התוצאות חלולות".

הוק ואלילו התפשרו על ראיון בכתבת פרופיל שפורסמה לפני חצי שנה במגזין ה"רולינג סטון", ובאמת שרטטה ביד נהדרת של הוק את דיוקן אחד הנפילים האמריקניים הגדולים האחרונים. כמו ג'וני קאש ז"ל, כמו קלינט איסטווד יבד"לא, כריסטופרסון מגלם בסתיו חייו את הגבריות האמריקנית הישנה על צדדיה הערכיים, העשירים, המורכבים והיפים ביותר. אחרי שהאזין לאלבום הקודם, הוק הזדרז מחשש שלא יספיק לתפוס את כריסטופרסון בריא, צלול, או בין החיים.

אבל בשבוע שעבר נחת אלבומו החדש, Closer to the bone, והוכיח שהאיש נותר במלוא אונו ובכושר מעולה, לפחות מוזיקלית. ושווה להאזין לו. בגלל הישירות, החום והכישרון, ומפני שרק קומץ אמנים בני גילו, למשל בוב דילן ולו ריד וניל יאנג ומריאן פיית'פול, מסוגלים להמשיך ולחצוב כך את עברם הפרטי והציבורי לכדי משלי תבונה וניסיון בשירים שיעמדו כמורשת לדורות הבאים.

הטורסו הגברי הכי מפורסם באמריקה

כריסטופרסון נולד בטקסס לאב שהיה קצין בחייל האוויר האמריקני, וסבו שירת כקצין בצבא השבדי. ב-1960, לאחר שהשלים תואר בספרות, התגייס והוצב כטייס מסוקים בגרמניה. ב-1965 הימר על המוזיקה, ועבר לבירת הקאנטרי נאשוויל. הוא חלק את זמנו בין שבוע של הטסת מסוקים עבור חברות נפט במפרץ מקסיקו, לשבוע עבודה כאיש ניקיון באולפני הקלטות בנאשוויל, שם פגש לראשונה בחברו הקרוב ג'וני קאש, שלו מוקדש "בוקר טוב ג'ון" באלבום החדש.

כריסטופרסון סיפר להוק שהשיר נכתב בשנות ה-70 אבל שהתבייש עד היום להקליט אותו, כפי שהתבייש אז, באמצע שנות ה-60, לגשת לכוכב הענק שהקליט באולפן. בסוף אותו עשור כבר אזר אומץ והציע משיריו לאמנים שאכן הקליטו אותם, כמו רוג'ר מילר וג'רי לי לואיס. קאש, בסופו של דבר, אף הציג את כריסטופרסון בהופעתו הראשונה כזמר מבצע בפסטיבל הפולק בניופורט.

גם כוכבים ענקיים כקאש וויילון ג'נינגס הקליטו משיריו, אבל אלבום הבכורה שלו עצמו כשל מסחרית. לימים, כששונה שם התקליט, דווקא היה לרב מכר, אבל זה קרה לאחר שבת זוג מזדמנת של גיבורנו, ג'ניס ג'ופלין, הקליטה בשנת מותה את "אני ובובי מקגי" שלו, שאחרי מותה ישב שבועות בראש מצעד הלהיטים האמריקני.

מיד אחרי ששם האלבום שונה ל"אני ובובי מקגי" והחל להימכר, כריסטופרסון הקליט עוד שלושה, אבל הם שבו וכשלו, והוא פיתח במקביל קריירת משחק מצליחה. נדמה שהאמריקנים שהתקשו לעכל את כריסטופרסון כיוצר אישי עם עמדות פוליטיות נוקבות, התאהבו בו על תקן הדמות הגברית הסמכותית יפת התואר, וכמי שהציג על מסכי הקולנוע את הטורסו הגברי הכי מפורסם בתרבות האמריקנית בשנות ה-70.

בין היתר שיחק לצד בוב דילן ב"פאט גארט ובילי הנער", וברברה סטרייסנד ב"כוכב נולד". אלא שכאמור, גם כשהפך לסמל מין אלבומיו לא עניינו כמעט אף אחד מלבד עמיתיו. בסוף שנות ה-70 הוא גילם תפקיד ראשי בפלופ ההוליוודי הכי גדול עד אז, "שערי השמיים" של מייקל צ'ימינו, ובמין פיתול של הגורל שאופייני לקריירה הכריסטופרסונית, דווקא הפלופ הקולנועי לווה במקביל לצאת אלבום שלם משיריו שהקליט ווילי נלסון ושהיה ללהיט ענק.

בראשית שנות ה-80 כריסטופרסון התגרש מאשתו השנייה, הזמרת ריטה קוליד'ג, והקים עם קאש, ג'נינגז ונלסון את הסופרגרופ הגדולה והמצליחה בתולדות הקאנטרי - The highway men.

שיר ל"אחות" שינייד אוקונור

בשנות ה-80 כריסטופרסון המתבגר הידרדר נפשית ופיזית לשנים אפלות של אלכוהול והוריד מעט פרופיל בהקלטות ובמשחק, אם כי עד היום השתתף ביותר מ-70 סרטים, ויותר מ-500 זמרים הקליטו משיריו. "הדרך הישנה הזו", בהחלט אלבום קאמבק, היה ראשון עם חומרים חדשים שלו מזה 11 שנים.

כריס כריסטופרסון / צלם: רויטרס

עשוי מחומר עבה. כריסטופרסון

אמנם לא רב מכר ענקי, אך בהחלט אלבום שסייע למצב את כריסטופרסון קרוב לעמדה שהותיר אחריו חברו הקרוב ואחד הקולות הגדולים בתרבות האמריקנית, ג'וני קאש. זה היה אלבום אינטימי, כריסטופרסון מלווה עצמו בגיטרה, בנוסח הקלטות המופת שמפיק העל ריק רובין עשה לקאש בשנותיו האחרונות.

כריסטופרסון כתב שם תובנות חברתיות ופוליטיות וערך חשבון נפש שאולי לא היה שונה ברוחו מזה של שיריו המוקדמים, אבל שנהנה מהסמכותיות ומרוחב היריעה של יוצר מבוגר שכבר רואה מקרוב את הירושה הרוחנית שיותיר אחריו.

באלבום החדש הוא מקדיש שיר אהבה לשמונת ילדיו משלושת נישואיו, ולמרות שתכני השירים פחות כלליים ועוסקים בעיקר באמירות אינטימיות למשפחתו ולבת זוגו הנוכחית, המעטפת המוזיקלית דווקא התרחבה. בשירים מסוימים מצטרפים אליו נגנים נוספים, אם כי החום והקרבה נשמרים.

למרבה הצער, ההקלטות הטריות מעידות שקולו נסדק והתעמעם עוד יותר בשלוש השנים האחרונות. אלא שיש משהו במאמץ הנוסף שנדרש ממנו כמגיש, בצרידות ובחריכות, שדווקא מסייע לתחושה הכה אישית וייחודית בהאזנה. פרט לצאצאיו ולחברו קאש, הוא גם מקדיש שיר, "האחות שינייד" לשינייד אוקונור.

כריסטופרסון מדבר במיוחד על התקרית שבה התקבלה בקריאות בוז בקונצרט מחווה שנערך לבוב דילן בראשית שנות ה-90, זמן קצר לאחר שקרעה בשידור טלוויזיה את תמונת האפיפיור.

כריסטופרסון היה שם, האדם הראשון שחיבק אותה מאחורי הקלעים במדיסון סקוור גארדן בניו-יורק, כשהקהל לכאורה הכי ליברלי בעולם הוריד אותה בשריקות ובנחרות מהבמה. אפשר לנסות ולדמיין את הרגע שבו אוקונור ההמומה, הפגועה ומלאת הזעם, נאספה ונוחמה בזרועות הגדולות והחסונות של הסלע הכה אנושי הזה. חוויה דומה אפשר לחוש גם בהאזנה לשיריו מהשנים האחרונות. *