מת מזמן

"ווער איז ווער" - "מי הוא מי" מאת סמי גרונימן. עיבוד ובימוי: יאן שורמיי. יידישפיל ■ הצגה עבשה

ההצגה החדשה "מי הוא מי" (ווער איזו ווער) של תיאטרון היידיש הישראלי, היא עיבוד חדש להצגה ישנה-נושנה של סמי גרונימן בשם "יעקב וכריסטיאן", שהועלתה בשנת 1938 בתיאטרון הסאטירי העברי של ארץ ישראל תחת המנדט הבריטי "המטאטא".

את כתיבתו של סמי גרונימן המנוח, הכמעט אלמוני, כולנו בעצם מכירים, שכן המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", שעיבד ושורר נתן אלתרמן, ושהועלה פעמיים בהצלחה על בימות ישראל, כתב לא אחר מאשר הגרונימן הזה.

ואכן, המחזה "יעקב וכריסטיאן" מבוסס, כפי שניתן לנחש גם משמו, על אותו פטנט דרמטי כמו "שלמה ושלמי", דהיינו - על חילופי זהויות ותפקידים, המוליכים לקומדיה של טעויות. אלא שב"יעקב וכריסטיאן", הקרוי עתה בשם הטפשי "מי הוא מי", החילופים אינם בין מלך לסנדלר בתקופת מלכות ישראל הקדומה, אלא בין יהודי לנאצי בגרמניה של עליית הנאציזם.

הכיצד ייתכנו חילופין בין נאצי ליהודי? הסאטיריקן גרונימן רקח כאן תסבוכת שלמה, של חילופים והחלפות כפולים ומכופלות, שבסופן אכן ייתכן, וזה מה שמתברר בהצגה, שהנאצי הנלהב הוא בעצם יהודי, ואילו אחיו בן-דמותו היהודי הוא בעצם גרמני ארי למהדרין. רוצה לומר - כל עניין הגזע העליון והטהור והגזע הנחות והמלוכלך אינו אלא עורבא פרח, כלומר - בילבול שכל וקישקוש ביצים.

אלא מאי? להעלות הצגה שכזו ולומר דברים שכאלו בעוד "תורת הגזע" הנאצי כובשת, במובן הרוחני, את אירופה, עוד טרם מלחמות הכיבוש הנאציות, כפי שעשה גרונימן ב-1938, זהו מעשה אמיץ ומבריק גם יחד, אבל להעלות את אותה הצגה, אומנם ביידיש ובמדינת היהודים, 70 שנה לאחר מכן, כשתורת הגזע הנאצית כבר קבורה ברוך השם שבע אמות באדמה, זו כבר אווילות.

ולכן, לא במקרה, גם ההצגה, המבוססת על הלכה מיושנת, הינה עבשה כמו לחם שנשמר בארון 70 שנה, ומוגש לנו לפתע כאילו היה לחמנייה טרייה.

אבל לא. "מי הוא מי" היא תיאטרון משעמם וארכאי, תיאטרון שאבד עליו הכלח לפני עידן ועידנים, תיאטרון שעוד לא שמע על לא רק על נפילת הנאציזם, אלא גם לא על המצאת הקולנוע והטלוויזיה.

והיושן, תתפלאו לשמוע, בכלל לא נובע מה"לוישען", כלומר מהיידיש.

לא השפה הנושנה היא שהופכת את ההצגה לעבשה. היידיש דווקא חיה ותוססת, אם כי, חייבים לומר, שלראות נאצי במלוא מדיו וסמליו נואם דוווקא ביידיש נגד העם היהודי, זה לא רק קצת משונה וקשה לעיכול, אלא גם מצחיק להפליא.

אבל, כאמור, לא השפה הארכאית היא בעוכרי ההצגה, אלא התפיסה התיאטרלית הדהויה מלפני 70 שנה, עם העמדת השחקנים המלאכותית והמגוחכת, עם הפרשנות הקברטית הנושנה רבת-הביריות, עם המשחק המוגזם מלא נפנופי הידיים. הסוג הזה של התיאטרון, להבדיל משפת היידיש, כבר מת מזמן. *