מחרישים את משה קצב

נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, שכיהן שנות דור כחבר בית המחוקקים, שר בשלושה משרדי ממשלה ובסופו של דבר גם במשכנו של האזרח מספר אחת, החל הבוקר לשמוע את עדותה של המתלוננת העיקרית במשפטו, א' ממשרד התיירות, שהעידה על שני מעשי אונס שביצע בה לטענתה. לא מתקבל על הדעת שמשפט הנשיא לשעבר מתקיים תחת האפלה מוחלטת, שעליה הורו השופטים היושבים בדין.

הסודיות המוחלטת שבה מתנהלים דיוני המשפט סותרת את רוח החוק, את ההיגיון ואת עקרונות הדמוקרטיה. השופטים ג'ורג' קרא, מרים סוקולוב ויהודית שבח מגחכים אולי כשהם קוראים מילים מפוצצות אלה. אבל העובדה שהחלטתם סותרת גם את הנחיותיהם הישירות של שופטי בית המשפט העליון, ובראשם הנשיאה דורית ביניש, אמורה להצחיק אותם מעט פחות.

השאיפה לקיים את העיקרון הבסיסי של פומביות ההליך המשפטי, במשפטו של קצב, איננה גחמה השמורה לעיתונאים תאבי סנסציות. זהו אינטרס של הציבור כולו, המבקש לפקח ציבורית על אופן התנהלותו של משפט הנשיא. בית המשפט העליון קבע זאת בעצמו: "יסוד פומביות הדיון מבקש לקדם ערכים שבחשיבותם לא ניתן להפריז", כתב רק לפני שלושה חודשים השופט אדמונד לוי, "ובהם העמדתן פעולותיהן של רשויות השלטון, ובהן בית המשפט, לביקורת מן החוץ". ביניש עצמה כתבה בעבר כי "פומביות הדיון תורמת לשיפור איכות ההחלטה הניתנת בסוף ההליך".

את קרא וחברותיו ביקורת כנראה לא מעניינת. חבל - אם לשפוט מנוסח ההחלטה שפירסמו אתמול, להימנע באופן מוחלט מפרסום פרוטוקולים של העדויות במשפט, בית המשפט יכול היה לצעוד כברת דרך בתחום שיפור איכות ההחלטה. ההחלטה ניתנה בבקשת העיתון "ידיעות אחרונות" לשחרר את פרוטוקולי העדויות, לאחר שיושמטו מהם פרטים חסויים, העלולים לפגוע בפרטיות המתלוננות.

זה היה סיבוב נוסף במאבק על פומביות ההליך המשפטי של קצב, לאחר שבחודש יוני הורו השופטים כי המשפט כולו יתנהל בדלתיים סגורות. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט העליון, ואף שהערעור נדחה, השופטים השמיעו עמדה חד משמעית לעניין ההסדר הראוי לפרסום פרוטוקולי העדויות, עוד במהלך המשפט ובאופן רציף.

ביניש אף התוותה לוח זמנים עקרוני: "נניח שההרכב אומר, אנחנו צריכים לקבל פרוטוקול יום וחצי-יומיים, וצריך לעבור עליו ולצנזר וזה לוקח שבוע", אמרה בדיון, "ולאחר מכן נשחרר קטעי פרוטוקול". השופט חנן מלצר נתן ביטוי מפורש לצורך לפרסם את הפרוטוקולים בזמן אמת: "זה לא יכול להיות בסוף המשפט", הוא אמר לנציגת הפרקליטות, "זה צריך להיות בצורה סדירה לאורך המשפט".

איזון ראוי

נציגת הפרקליטות, עו"ד תמי בורנשטיין, הצהירה כי העובדה שבית המשפט המחוזי שיחרר את פרוטוקול נאומי הפתיחה של הצדדים, היא רק תחילת התהליך וצפוי פרסום פרוטוקולים נוספים.

בסופו של דבר הורה העליון למחוזי "לערוך איזון ראוי בין פומביות הדיון לבין הצורך בהגנה על העדים במשפט". בית המשפט המחוזי החליט לצפצף על האיזון הנדרש, ונותר עיקש בהחלטתו שלא לפרסם פרוטוקולים באופן מוחלט. מלבד עמדת הפרקליטות, נסמך בית המשפט גם על העמדה שהציגו סנגוריו של קצב, שלפיה עליו לפרסם "הכל או כלום", דהיינו או לפתוח את דלתות בית המשפט לסיקור חופשי ולשחרר את כל הפרוטוקולים כולם, או להימנע כליל מפרסומם. ברור שמדובר בעמדה טקטית מצד קצב, שהרי סנגוריו של קצב ידעו בבירור שבית המשפט לא יורה על פתיחת דלתיים, ולכן המסקנה היא שהאיפול התקשורתי משרת גם את קצב עצמו.

ומהם נימוקיו של בית המשפט להחלטתו להתבצר בעמדתו? "לא מצאנו כל תקדים לפרסום פרוטוקולי עדויות של עדות או מתלוננות בעבירות מין, שנשמעו בדלתיים סגורות". קשה להאמין ששופטי קצב גילו רק עכשיו את העובדה שמתנהל בפניהם משפט תקדימי, בפרשה שרבים ממהלכיה היו חסרי תקדים, לצד העובדה שעצם הושבתו של נשיא לשעבר על ספסל הנאשמים היא חסרת תקדים. העובדה שאין תקדים הזהה למהלכי הפרשה הזו היא נתון יסודי במשפט, לא נימוק שמאחוריו יכולים השופטים להסתתר.

השופטים דוחים כלאחר יד גם את הטיעון השני, שהוא כי "קצב הוא דמות ציבורית וייצוגית ויש חשיבות ציבורית מהמעלה הראשונה למשפטו", כפי שהסביר עו"ד פז מוזר בשם ידיעות אחרונות. נימוקם, כך נראה, איננו תואם את המציאות: "אף שמדובר באיש ציבור", כתבו, "הדיון נשוא הפרשה איננו מתייחס לאופן מילוי התפקיד הציבורי". כאילו שמעשי האונס ועבירות המין הנטענות לא בוצעו בעת כהונתו כשר וכנשיא, במהלך עבודתו ואף בלשכתו.

נימוקים נוספים של השופטים חושפים כי מאחורי החלטתם לסגור דלתיים עומדים שיקולים החורגים מסמכות בית המשפט: "פרסום פרוטוקולי העדויות בטרם העידו יתר המתלוננות עלול לגרום לזיהום ההליך המשפטי", הם כתבו, "ולהרתעת המתלוננות שטרם העידו ממסירת עדות שוטפת מלאה וחופשית". נימוק זה חותר תחת אושיות עקרון פומביות הדיון כולו: בכל משפט מותר לתקשורת לפרסם את תוכן העדויות שנשמעו באולם, עוד לפני שהעדים האחרים העידו, כך שסכנת ה"זיהום" וההרתעה קיימת תמיד, ואין לה דבר עם הגנה על פרטיות המתלוננות - העילה שבגינה מותר לבית המשפט לסגור דלתיים.

השופטים מעלים על נס גם את "הסתמכותן של העדות שכבר העידו, בהסתמך על החלטת בית המשפט" - כאילו השופטים כבולים כעת להשערתן של המתלוננות שהעדויות יישארו חסויות. האם אין בכוונתם של השופטים להשתמש בקטעים מתוך העדויות כדי לדון בהוכחת אשמתו במסגרת הכרעת הדין? האם קטעי עדויותיהן יצונזרו גם מתוך הכרעת הדין עצמה? או שמא בדעת השופטים להרחיק לכת ולאסור גם את פרסום פסק הדין במשפט הנשיא לשעבר? נשמע סוריאליסטי, אבל בפרשה הזו כנראה שאין קווים אדומים.

התנהלות דורסנית

בהנחה שההיגיון הבריא לא נשתבש עד כדי כך ואין כוונה להותיר גם את פסק הדין על הנמקותיו חסוי מעין הציבור, נראה שהשופטים מבקשים להגן על פרטיות המתלוננות רק כל עוד אלה טרם העידו או טרם סיימו את עדותן. אלא שפרסום מאוחר של הפרוטוקולים, בתום שלב העדויות או בסמוך להכרעת הדין עצמה, לא יפגע פחות בפרטיות המתלוננות והעדות, אלא רק ישרת טוב יותר את צורכי בית המשפט. מעמדה זו עולה ריח חריף של "השתמש וזרוק" כלפי המתלוננות, שתוכן עדויותיהן יתגלה בשלב שבו לבית המשפט כבר לא יהיה אכפת מכך.

השופטים החליטו להימנע אפילו מפרסום חלקי של הפרוטוקולים, בטענה שבתוך העדויות שזורים "לאורכן ולרוחבן של העדויות", מה שלדעת השופטים "יותיר בסופו של יום תמונה חסרה החוטאת לאמת ושפרסומה לא יתרום דבר לזכות הציבור לדעת". במילים אחרות - בית המשפט אומר לנו שידיעה חלקית של הציבור אודות הנעשה במשפט, גרועה מהותרת המשפט כולו באפילה. זו עמדה פטרנליסטית מצד השופטים, שאין לה אחיזה במציאות והמלמדת שהשופטים לא הפנימו כי המידע הנחשף בפניהם איננו בבעלותם, וכי הם יושבים על כס השיפוט כנאמני הציבור כולו.

שיקול-דעתם של שופטי קצב בשאלת פומביות המשפט, מעורר חששות גם באשר להכרעותיהם בשאלות המהותיות הנוגעות לבירור אשמתו של הנאשם רם המעלה. ההתנהלות הדורסנית שלהם ביחס לסנגוריו של קצב וסנגוריו בשלבים הראשונים של ההליך, מופנית כעת כלפי הציבור כולו וזכותו לעקוב אחר אחד המשפטים החשובים שהתנהלו בישראל אי-פעם.