בוז לבלוז

באמצע שנות ה-80, הבמאי רנן שור והסופר ואיש הבידור דורון נשר ניסו לרקוח להיט: לשלב בין הסרטים "שיער" ו"הלהקה", ואולי גם לקוות שהסרט יעובד למחזמר, ויציג על במות בתי-הספר למשחק והתיאטרונים הרפרטוארים. הסרט אכן היה ללהיט גדול, ואף הגיע למעמד של סרט פולחן, כאשר מה שמנע ממנו להפוך ללהיט בימתי הוא הפסקול המקורי והבינוני שלו.

שני הלחנים הטובים היחידים ב"בלוז לחופש הגדול" הם אלו שאינם מקוריים: "יוסי, ילד שלי מוצלח" (מילים: ע. הלל, לחן: סשה ארגוב) ו"הליכה לקיסריה" (מילים: חנה סנש, לחן: דוד זהבי). וכך, בתי-הספר למשחק עדיין מעלים מדי שנה-שנתיים דווקא את המחזמר "שיער". מאז, אגב, כמעט ולא הופקו בישראל סרטים מוזיקליים.

אולם, במבט לאחור, הפסקול איננו הבעיה המרכזית של הסרט. הבעיה המרכזית היא המשחק האיום של מרבית השחקנים בו. בעיה נוספת היא תסריט רדוד וצפוי לפרקים. בעיות אלו בעיקר, הופכות את הסרט ליצירה חובבנית. ממשחק רע קשה מאוד להתעלם, וב"בלוז לחופש הגדול" הדיאלוגים מדוקלמים, הבעות הפנים מאולצות - לעתים הן מוגזמות, לעתים הן אינן תואמות את משמעות המילים שיוצאות מפיהן של הדמויות, או את הסיטואציה הדרמתית כולה.

הדמויות אינן מעניינות, הן אינן מתפתחות. אף אחת מהן לא מחזיקה בדעה מעניינת או בהתנהגות שתאפיין אותה ותבדיל אותה מדמות אחרת. לגבי התסריט: כאמור, מאוד צפוי. אפשר לנחש כמעט כל מהלך בכל סצנה, וכמובן את שיאי הסרט ואת הסוף.

על אף כל זאת, הסנטימנטים והנוסטלגיה לא מאפשרים אחרת מאשר לנסות וליהנות מחוויה שחווינו בתקופה בה כולנו - קולנוענים וצופים כאחד - היינו תמימים יותר. *

לאן נעלם הקונפליקט?

"כנופיית באדר מיינהוף". גרמניה, 2008. 150 דקות. הפצה: "לב סרטים ובתי-קולנוע" * סרט מסוגנן ומהוקצע אבל המסר מפוספס

הרבה סצנות אלימות יש בסרט הזה, הרבה הבזקים היסטוריים, הרבה מאוד דמויות וסיפורים קטנים שמרכיבים אותו. הוא מהיר מאוד. לעתים העריכה מהירה מדי, מוגזמת ולא משרתת את הסרט או את הצופה. אם מטרת העריכה המהירה הזו להחדיר בצופים את רוח הסרט, ברמה הטכנית - מטרתה לא הושגה.

חיתוכים מהירים של חלקי סצנות לעולם אינם מעוררים רגש. בעיקר, אין בכך כדי להסוות את הסיפור החשוב והמעניין בסיפור, שמשום מה נעדר ממנו: המעבר של חברי כנופיית באדר מיינהוף מאידיאליסטים צעירים לחבורת מטורפים רצחנית. תהליך חשוב זה, שאמור להיות מרתק יותר מכל אלמנט סיפורי או התפתחות דרמתית, דווקא עליו דילגו היוצרים.

מוזר אפוא שהסרט, אשר אמור היה להיות מושתת על קונפליקטים פנימיים, נעדר את אותם קונפליקטים, ומציג בשטחיות, תוך שימוש באמצעים סיפוריים קלושים, מניעים חלשים וקונפליקטים חיצוניים אשר אינם אמינים דיים.

כי בכל זאת, מסופר בו על ניסיון מהפכה אזרחית שטלטלה את גרמניה המערבית בראשית שנות ה-70. מהפכה שהחלה ממניעים עקרוניים, בדבר הגנה על חלשים, שמירה על דמוקרטיה, ועל ערך חיי אדם. אם כן, מה גרם לאזרחים חדורי צדק לזנוח את חייהם הבטוחים, לבגוד באהוביהם ולחבור לחבורה אלימה ורצחנית שנהנית מאותה אלימות? לא ברור.

יחד עם זאת, הסרט מסוגנן, עיצובו מהוקצע, הוא שואב את הצופה אל תוך ההתרחשות הקולנועית. אבל ללא תהליך השינוי שעברה קבוצת האנשים הזו, משקלו של הסרט כמשקל דרמת מתח או סרט אקשן. *